הכרתי את אחיך הצעיר אושר - בחור מקסים שחי עם משפחתו בצילך נדב הבן המוצלח, והלוואי שאתה שומר עליהם מלמעלה שלא יסתבכו מדי ויגדלו לטוב

אליהו שטיגליץ. נפל במלחמת ששת הימים בקרב על תל פאחר ברמת הגולן

זוכר אותך בכל יום בשנה, לא רק ביום הזכרון. מתגעגע אליך וחושב המון פעמים מה היה אם. שולח לך המון נשיקות וחיבוקים, שלך גדי

מזל שיש לנו את ארץ ישראל: כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומיה ולפאתי מזרח קדימה עין לציון צופיה עוד לא אבדה תקוותנו התקווה בת שנות אלפיים להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון ירושלים!!!!!(x2) רק תשורה האחרונה עם ישאל חיי

פעם ראשונה התוודעתי למשפחתך דרך קטעי הוידאו שראיתי.קטעים שהיה צורך לערוך ,משימה שהיא כ"כ קשה, כי איך אפשר לחתוך מישהו שמדבר על היקר מכל, איך אפשר לעשות אסופה של אנשים ולכל אחד לתת מס' דקות להעביר את הרגש שלו-זו משימה קשה,אבל משימה חשובה, בזכותה למדתי להכיר משפחה שציוותה לה את החיים ואת ההמשכיות ואת ההנצחה כדי שלא נשכח, ואני לא אשכח לעולם!

מתגעגעת ואוהבת אתכם מאוד. עדיין מחכה שתחזרו.... כלתכם

שאלוהים יעזור לי, אבל לרגע, אחרי שקראתי את דברייך הרגשתי כמו אחות שכולה ובכיתי, כמו שלא בכיתי כבר הרבה זמן. מעריצה אותך שאת חיה עם זה. שולחת לך חיבוק.

אני זוכר את המשפט שלך : בפברואר 87 על המטוס לברזיל ( היינו מחזור גיוס פברואר 84 בצנחנים ). הסתערת על מחבלים שניסו לחדור בראש הניקרה ממש לפני השחרור שלנו. נפצעת קשה מדי וזהו. אזכור אותך תמיד.

אורי שלי יקר...אף אחד לא זוכר איך בכלל נכנסו לקשר איך הייתי מוקסמת כל כך מהעניים היפות והכחולות שלך...איך תמיד היית אומר לי ששלי יפות יותר ואז היינו צוחקים יחד...איך קרה הדבר שאפילו לא נפרדנו פשוט הבנו שזה אמור להיות אחרת, נהיינו ידידים חברים ממש טובים אהבנו להסתכל אחד על השני כשאף אחד לא ידע ולשלוח נשיקות קטנות וחטופות . הייתי ילדה לא הבנתי יותר מידי אך ידעתי להרגיש...היום אני כבר גדולה אורי שלי אבל אתה כבר לא איתי ולא עם אף אחד...הזכרון שלי איתך מאותו יום ממה שהיה בנינו בחדר ילווה אותי לנצח כי רק אני ואתה היינו שם ממש לבד! אורי אני יודעת שאתה מרגיש כשאני רואה אותך ברחוב פתאום ,שאני עוצמת עניים ומדמיינת שזה אתה הרגע ירדת מהאוטובוס, הרגע עברת מתחת לבית שלי עם מוזיקה באוטו, הרגע ציפצפת לי כשחציתי את מעבר החציה...אז אולי פעם רק תעשה שגם אני ארגיש אותך...קרוב מתמיד..?! אוהבת אותך ומתגעגעת...זאת שמעולם איש לא ידע מה באמת היה בנינו...זאת שהייתה אצלך בסוד..!!!

אפרת, יצאה לקנות לכולנו פיצה, זה היה בערב קייצי וירושלמי, החברים של אמא אביבה מ "הורה ירושלים"...לאביבה לא היה כלום בבית, הכצעקתה? אפרתי יצאה לקנות לנו פיצה..כי מהבית של אמא אף אחד לא יוצא רעב. החברים של אמא אביבה מ "הורה ירושלים" יצאו לייצג את מדינת ישראל בצרפת, באנו כולם להגיד שלום...אמרנו בעצם שלום גם לאפרתי, שהלכה לעולמה בשער הבסיס, בשער בית החולים בצריפין, מבלי שאיש יכול היה לסייע ולהציל חיים... אפרתי, תלתלים שחורים, חיוך של נסיכה יפת מראה.. כך אני זוכר אותך, הבאת שני מגשים של פיצה "שלא ייחסר" ואת חסרה לכולם יותר מכל - כי איזה טעם יש לפיצה ואת איננה? את הידיעה על מותך, קיבלנו בעיירה צפונית בצרפת, נוף עוצר נשימה שדות ירק ופרחים צבעוניים...כאילו כל זה לא שייך לשכול ולמוות...ואני, הלכתי ובכיתי ללא שום כיוון, ללא מטרה, הלכתי והלכתי והלכתי חיפשתי משהו להיאחז בו, לייצב את הליכתי הכושלת - מ צ א ת י ! כנסייה, מבנה עוצר נשימה בן מאות שנים, בית כנסת? ממש לא ! היהודים היחידים בכל הכפר היפה הזה, היינו אנחנו חברי להקת "הורה ירושלים" נכנסתי, התחננתי לאלוהים: "אל תכעס עליי אין כאן בית כנסת ואתה הרי אלוהים של כל העולם, באמא'שך מה איכפת לך שאשא תפילה כאן בכנסייה ואדליק נר"? אפרתי, הנרות בכנסייה כל כך יפים. מגיע לך - נר יפה של כולנו... נר יהודי,יחיד בעולם זר זוכר אותך כל פעם... נר יפה וריחני

אני לא יודעת איך להתחיל לכתוב לכם...ולכל בני המשפחות. אני מקווה שתיהיו חזקים במותם הם ציוו לנו את החיים. המון שמות של נופלים יש ומאחוריהם המון עולמות : חברים חברות הורים משפחה "הבטחתם יונה עלה של זית הבטחתם שלום בבית הבטחתם אביב ופריחות הבטחתם לקיים הבטחות הבטחתם יונה" תיהיה נשמת הנופלים צרורה ברור החיים.

יהי זיכרם ברוך אתם בליבנו ונישמתנו.

לזכרם של חבריי גיא שלם חדד וניר בושרי וכול חללי צה/ל יהי זכרם ברוך

לא הכרתי את יוסי אבל אני נוהג לבקר בבית הקברות ביהוד. ראיתי את קברו של בנך זל ואני גאה להיות שייך למדינה שבנך שירת בה. בנך גיבור אמיתי וצדיק תהיה גאה בו תהיו חזקים ליאור קרית אונו

ככל אזרח במדינת ישראל , התייחדנו אתמול בערב עם גיבורי ישראל אשר ציוו לנו את החיים בנופלם. במעמד הטכס כולם חוזרים לפרופרציות האמיתיות. אך לצערי לפרק זמן קצר. ליום עצוב זה יש משמעות נוספת, ליכוד העם וכבוד הדדי. מי יתן ולא נשמע עוד על חללים נוספים שסיימו את חייהם בטרם עת ולא זכו לטעם החיים. הצעירים מבינם לא זכו להקים משפחה משלהם. אנו כולם תקווה כי הקדוש ברוך הוא יגרום להפסקת אובדן בחורינו.

אני גם רוצה לעשות את מה שמיליוני החללים עשו. לתרום. לתרום הרבה. לתרום הרבה מאד! חיים, החיים של כולנו. אנחנו חיים וכותים כאן היום רק בזכותם, על חשבונם של חייהם. אני לא יודעת מה איתכם- אבל אני מרגישה כפוית טובה. אנשים נהרגו וסבלו כדי שאני אוכל לחיות כאן בצורה נורמלית (כמעט). אם רק החללים (שעשיו בגן עדן) יידעו אי פעם עד הם תרמו, עד כמה הם עזרו לנו, ושיידעו גם- שיש לנו כאן מדינה נהדרת, שמותם לא היה לשווא, וזה רק בזכותם! (ואולי גם עוד כמה אנשים שעזרו ותרמו בדרך) אז בבקשה מכם, כל מי שקורא את זה, תהנו ותשמרו על הארץ הזו, על מה שמיליוני חללים הקריבו עצמם למענו!

קובי, רגשת אותי מאד. שולחת לך חיבוק.

אני קוראת וקוראת ובוכה. במותם.הישאירו כאב.ריקנות. וירושה. את אהבתם . והחוסר כבד מנשוא. היו חזקים בעבור החיים. אמא

לזכרו של חיים, אחיה הצעיר של אמי, לעולם לא אשכח את המחזה הכואב ביום בו הגיעו אל אמי לבשר לה על אחיה, גם אם הייתי אז ממש ילדה. המראה הזה נחקק ולא עוזב, האם זמן יכול לרפא גם כאב שכזה, בכל פעם שאחי אמי מוזכר, באיזה סיפור ילדות או נעורים של אמי, עיניה מתמלאות דמעות והיא פורצת בבכי, כאילו היה זה אתמול... מן כאב שלעולם לא עוזב

ולא השאירו זכר. תודה על ששרתתם את מולדתכם, וכל מה שיש לנו עכשיו זה בזכות הכוח שלכם, תודה- לא נשכח.

היינו חברים טובים ביסודי כל יום היינו ביחד גדלת בראשון- ילד חכם על היד שלי עוד יש צלקת מהנשיכה של הכלב שלך היום זו פעם ראשונה שהבטתי בה ונזכרתי בך ובבית ילדותך-מי חלם אחי שתמות ככה בגלל איזה אפס שרצה למות כמו חלאה ולהרוג איתו אנשים רק בגלל שהם יהודים קראתי היום זיכרון שרשמת לי בכיתה ו קיפלת את הפינה ורשמת תפתח שתהיה בן שלושים- היום אני בן 32 וגם אתה היית צריך להיות הלוואי ואתה במקום טוב יותר בורי-חושב עליך היום

בן אשר אֵיךְ נוֹסִיף לָלֶכֶת אֵיךְ נוֹסִיף עוֹד לָלֶכֶת אַחֲרֵי לֶכְתְּךָ? אֵיךְ נֵלֵךְ חֲלוּלִים, חֲלוּלִים בִּלְעָדֶיךָ? נֵלֵךְ, מִן הַסְּתָם, קְצָת כְּפוּפִים וְזוֹכְרִים... וְהוֹלְכִים וְזוֹכְרִים קְצָת פָּחוֹת... וּפָחוֹת... עַד שֶׁנִּזְכֹּר רַק צֵל עֶצֶב רָחוֹק וּבַת צְחוֹק רְחוֹקָה עוֹד יוֹתֵר - וְנֶחְדַּל אָז מִלֶּכֶת; מַה טַּעַם עוֹד?

יותר מפעם ניצלתי וחבריי לא , גורל ?, מזל ? אין לי תשובה . לעולם נזכור את חברינו אחיינו שנהרגו לנגד עיננו ודמם התערבב בדמנו ופניהם ניחקקו במוחינו צעירים שלווים ומדממים .......

אנחנו מסתכלים באינטרנט וממש המומים לראות את מה שכתבת! אנחנו הילדים של אהרן לוריא מאיפה אתה מכיר אותו?

למזלי אני לא חלק ממשפחה שכולה, אך יש לי אח צעיר בצבא. אני יושבת את זה וקוראת וחושבת מה הייתי עושה אם חס וחלילה משהו היה קורה לאחי הקטן..... פתאום מתחיל ברדיו השיר " אנחנו הילדים של חורף 73 " והדמעות יוצאות ללא שליטה.... תמשיכו להיות חזקים ..... מחבקת אותכם חזק חזק בהמון אהבה איילת

לא הכרתי את האדם אבל מתוך הדברים שראיתי וקראתי מדובר באדם זהב שעשה הכל למען כולם. נפל כשהלך לפנות אלונקה תחת אש. הוא השאיר מאחוריו מכתב מצמרר שחייבים לקרוא... גם השיר שנכתב בעקבות מותו אין לי דבר חובה לשמוע... יהי זיכרו ברוך.

היה לי חבר קראו לו רן. רן נהרג לפני אחת עשרה שנים שלושה חודשים ושבועיים ימים. הוא נקבר בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. לאחר ההלוייה מצאה אמו על הקבר מכתבים רבים שהושארו ע"י החברים. בכדי לשמור על המכתבים קרוב לבנה הניחה אותם בצנצנת זכוכית קרוב ככל האפשר לרן. במהלך השנים נוספו לצנצנת מכתבים, הזמנות לחתונה וכו'. מי יודע אולי הוא יבוא. אך לפני שבוע נפל דבר. הצנצנת שכולאת בתוכה 11 שנים נעלמה על כל תכולתה. עוד לא ראיתי אדם ששמע את הסיפור מפי אמא של רן ועינייו לא התמלאו דמעות ובעיקר תדהמה. מיותר לציין שאני יושבת כרגע, כותבת ובוכה. איני מאמינה שבר דעת עשה את המעשה, אך אם כן אנא מכם אמרו לו שיחזיר את המכתבים לרן. אחרי הכל מי יודע אולי הוא יבוא.

הנה, הגענו ל-58 שנה מאז קום המדינה, והקטל וההרג עדיין נמשך. הבדל העדות עדיין קורע קרע, חור בין הערבים ליהודים. די! הותשנו! ספגנו אבידות רבות, אך למרות הכל עדיין ממשיכים ללחום, עד מתי, אני שואל עד מתי?