את מאיר הכרתי עוד במהלך הלימודים בבי"ס סליגסברג בי-ם נער חייכן ושקט שתמיד היה נעים לשוחח עימו. הוא התגייס להנדסה קרבית מחזור אחד לפני בנובמבר 1981 ולכן גם עלה ללבנון לפני. בימי המלחמה הראשונים הודיעו לנו ביחידה שאנו צריכים להשתתף בהלוויות חיילים ממחזור נובמבר כנושאי הארון. התפללתי בלבי שמאיר לא יהיה אחד מהם. כאשר ניגשתי לארונות וראיתי את שמו על אחד מהארונות נשבר לבי. נסעתי ביחד עם הארון על נ"נ עד להר הרצל ושם בטקס עצוב נשאנו אותו על הכתפיים אל הקבר. יהי זכרו ברוך .

אני עדיין לא מבין אחרי כל השנים כיצד אנו עוברים במעבר כה חד מיום הזיכרו ליום העצמאות?! כיצד ייתכן הדבר?! פתאום שוכחים מהכלל ??!! באמת לא ברור ל העיקרון!

אוקטובר 1984.ג'זין. היתקלות.יהי זכרו ברוך.

שלוש שנים עברו מאז שנלקחת מהמשפחה והשארת הורים ושלושה אחים כואבים. לא זכית להיות בחתונה שלי ושל אחיך מיכאל לשמוח בשמחתנו והכי חשוב לא הכרת את נוב הבת שלנו, האחיינית שלך נוב. תשמור עלינו שם מלמעלה אוהבים אותך וחושבים עליך תמיד

מור חברנו היקר אתה חסר מאוד. זוכרים אותך ומתגעגעים.

את האמת עברו כבר 5 שנים מאז שאיבדתי אותך כחבר ואח, מי שישן מיטה לידי במשך כל הטירונות והאימון המתקדם, אבל כל יום מאז אני שואל את עצמי אותה שאלה, למה לא הייתי איתך במוצב בלילה???? למה התנדבתי ללכת באותו יום ל"נרקיס"? למה שמעתי הכל ב"לייב" בקשר? למה עלינו לאותו קו מקולל בעזה? ועוד הרבה למה! השם יקום דמם של חברי סמל צח גרבלי שנפל באסון מרגנית ב25.8.01 ושל רס"ן גיל עוז וסמ"ר קובי ניר שנהרגו באותו קרב במוצב מרגנית, בדולח, גוש קטיף.

מאז שנהרגו חברי אינני יכול להבין איך אפשר לעבור בקלות שכזו בין יום כל כך עצוב ליום כל כך שמח. ואני שתמיד בטקס פתיחת יום העצמאות מרגיש כאילו נאלצתי לבלוע סלע מתקשה להבין איך מתמודדות המשפחות השקולות במעבר חד שכזה. והרי הם מסתובבים עם הכאב כל יום כל דקה בעוד אנחנו מקרבים את האש המאכלת הזו לקרבנו יום אחד בשנה. אז אני מבין כי הם אינם יכולים לעבור מעצב לשמחה אלא מעצב משותף לעצב אישי. אין דבר קשה יותר מאובדן של אדם קרוב ולמרות שחברים לנשק שלי ושל אחיי נפלו עדיין אינני יכול לחוש ולו במעט ממה שמרגישים הורי החלל ובני משפחתו. ליבי כבד היום ויהיה כבד במיוחד בעת המעבר לשמחת העצמאות. ושוב אתמודד עם הקושי להניח לכאב ולאמץ את שמחת החיים, אך לפחות לי יש את הברירה והאפשרות לעשות זאת. ראו אותנו עכשיו, ראו אותנו מאוחדים יחד. האם רק בעיתות כאב נוכל להתאחד? האם לא נוכל לעולם להניח לשנאה, למחלוקות ולקטנוניות? בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם. אנא, היו אדיבים ומתחשבים האחד כלפי השני. כל אחד יכול בדרכו ליצור את השינוי כל שצריך הוא להאמין. תנחומיי למשפחות הנופלים, אנחנו איתכם.

הילה חמודה. על חוסר תקומה מתו יותר משישה מיליון יהודים. תהיה בטוחה, שאף לא אחד מהנופלים, מת לשווא.

בן דוד (שני) של סבתא שלי, נהרג בתש"ח, היה ניצול יחיד מכל משפחתו (הוריו וששת אחיו ואחיותיו נהרגו בשואה), עבר את השואה וכשעלה לארץ וירד מהאוניה שאלו אותו אם ברצונו להילחם על א"י, אמר שכן, נתנו לו רובה ביד ושלחו אותו ללטרון, יומים אחרי שעלה לארץ נהרג בלטרון. בן 17 במותו נחשב חייל בודד. אנחנו המשפחה היחידה שנשארה וגם אנחנו משפחה רחוקה. יהיה זכרו ברוך, ותהה נשמתו צרורה בצרור החיים בנוסף בן דוד שלי (שלישי) נרצח באוטובוס בחיפה, ושמו אסף צור הי"ד וגם הוא בן 17 במותו. תהי זכרו ברוך ותהה נשמתו צרורה בצרור החיים.

באחד מימי השירות הצבאי שלי, היה בבסיס נוהל אירוע - הפגזה באיזור בופור, אני לא זוכרת פרטים על המקרה. שלא כחלק מתפקידי ביקשו אותי לקבל הודעות מהחמ"ל על ההתפתחויות באותו אירוע ורשמתי על דף נייר כפי שהתבקשתי, לפי דקות, כל הודעה והודעה. הודיעו על פצועים, אחרי זה עדכנו כי אחד הפצועים מוגדר אנוש... אחרי מספר דקות הודיעו כי הוא נפטר. אני לא הכרתי את החייל הזה, ז"ל, אישית, בפנים ובשם כן, אבל משום מה את הדף הזה שמרתי. זה קרה לפני שש וחצי שנים בערך והדף עדיין אצלי, שמור עם כל הזכרונות מהשירות הצבאי ואני בכל יום זיכרון ולא רק, נזכרת באותו אירוע וחושבת שאולי, רק אולי הייתי צריכה להעביר את הדף הזה למשפחתו. אבל מצד שני מי אני בשבילם ובשביל בנם שאיננו עוד? איך אני אסביר להם שבשבילי זאת פיסת זיכרון מהשירות כשעבורם זהו תיעוד הדקות האחרונות לחיי בנם???

שרון אותך לא היספקתי להכיר אבל את אבא שלך שמואל כן תמיד שמעתי כמה הוא היה גאה בך . אפשרלהגיד שמואל שגדלנו ביחד ובזמן מסוים כל אחד בחר את דרכו בחיים . ביום ששמעתי ששרון נהרג בכתי ובכתי וחשבתי לעצמי עלכם שמואל ורעיתך. והיום שוב אני בוכה.

רס"ן אביהו יעקב הי"ד סמ"ר יואב פכטהולד ז"ל סג"מ ירון קהירי ז"ל שרה לישה הי"ד שוטר יונה רוזנטל ז"ל רב"ט אמיר מלט הי"ד סמל מאיר לאופר הי"ד טוראי אלי שפר הי"ד

לא נשכח ולא נסלח את מותם של הלוחמים ה' ייקוב דמם אמן

בנר חמישי של חנוכה נהרג דרומית לטול כרם סגן אורי בינמו ז"ל, כאשר שני מחבלים מתאבדים שהיו בדרכם לפיגוע במגה ראש העין נחסמו על-ידך ואנשי הצוות שלך . חמישה חודשים אחרי שנהרגת ובעצם בפעם הראשונה בחיינו אתה מציב בפנינו את המציאות - אנחנו משפחת שכול! לא עוד נחשוב עד כמה קשה למשפחות החללים, לא עוד נתעצב למראה הסבל של אם שכול או בן יתום. משנה זו ואילך יסתכלו עלינו כך.... בחרתי לצרף את ההספד שהקראנו מעל קברך הפעור, אוריל'ה זיכרון משמעותי של כמה מהאנשים היותר קרובים אליך הוא "גורדי" כשהיית בן 4 יצרת אותו, "גורדי" היה החבר הדימיוני של אוריל'ה, עם "גורדי" שיחקת, אכלת, צחקת ואפילו הלכת לישון . היום אנחנו יכולים לספר שחלקינו אפילו קצת קינא בך . עברו ימים ואתה התבגרת והבשלת ואת "גורדי" "העלאת לבוידם", טוב לא היה לך זמן – היית צריך להספיק לגדול, לגדל, ללמוד, לטייל, להתחבר, לאהוב, לשמח, להנהיג וגם ללכת צבא . אוריל'ה, רצינו לספר לך שנדהמנו לראות איך אנשים שרק אמש ראו אותך וקראו עליך לראשונה הבחינו ודיברו על העיניים הטובות שלך, החיוך המקסים שלך, על בעיות הרגליים שלא הצליחו לשבור אותך ועל אהבת הארץ וערך החיים שעליהם חונכתה בגאווה! אנחנו גם יודעים לספר על הידיים שמזכירות לכולם את סבא שלמה שהתאהב בך במבט ראשון, על שצפינו בך לאורך השנים - איך ידעת להעניק אהבה והקשבה לכולם: מאחרון החיילים ועד אבי – אבא שלך . וזה מדהים אוריל'ה, איך שנים לפני שנולדת - כתבה רחל שפירא בדמות סיפוריך מה אברך לו, במה יבורך? זה הילד? שאל המלאך. וברך לו חיוך שכמוהו כאור וברך לו עיניים גדולות ורואות לתפוס בן כל פרח וחי וציפור ולב להרגיש בו את כל המראות. מה אברך לו, במה יבורך? זה הנער? שאל המלאך. וברך כי ידיו הלמודות בפרחים יצלחו גם ללמוד את עוצמת הפלדה ורגליו הרוקדות את מסע הדרכים ושפתיו השרות את מקצב הפקודה. מה אברך לו, במה יבורך? זה הגבר? שאל המלאך. נתתי לו כל שאפשר לי לתת שיר, וחיוך, ורגליים לרקוד ויד מעודנת, ולב מרטט ומה אברך לך עוד? מה אברך לו, במה יבורך? זה הילד? העלם הרך. הנער הזה - עכשיו הוא מלאך. לא עוד יברכוהו, לא עוד יבורך. אלוהים, אלוהים, אלוהים לו אך ברכת לו – חיים אוריל'ה שלנו, היום, אחרי שילדי מדינת ישראל יכולים לחגוג בזכותך את חג החנוכה, אתה כבר לא צריך לשמור על אף אחד יותר כי עכשיו מלכי גן עדן שומרים עליך. מבקשים שתישאר ותקרין עלינו עוד קמצוץ מהילת המלאכים שעוטפת אותך, אך כל מה שאנו באמת יכולים לעשות - הוא להשתמש בפטנטים שלך ושל "גורדי", ורק לדמיין איך בטח היית קופץ עכשיו מלא בצבעי הסוואה מאיזשהו שיח קרוב ואומר "טוב יאללה מה הכבדות? – תשמרו על נתק" כן, כך בוודאי היית אומר . אוהבים יותר משנוכל להסביר לעצמנו מורן בינמו ומוטי אלנקוה

סבי נרצח בשנת 48', ביום המהומות, ביום בו פרצו ערבים לבתי זיקוק בחיפה הרצחו עשרות, באותו היום, הלך לשוק, לקנות אוכל לילדיו, 5 יתומים מאם, יתומים רכים, ערבי תקף אותו בשוק, תקע סכין לגבו ונטש אותו לדמם למוות. אז נשארו אבי, וארבעת אחיו הצעירים יתומים גם מאב. הסיפור הטרגי הזה מלווה את המשפחה כבר עשרות שני ועיצב את אישיותו לבלי הכר, איש כבר לא זוכר את הימים הנוראים ההם. אני כן!

זה מה ששאלתי מכר לפני כחודש, ולא הבנתי למה הוא היסס כל-כך לפני שענה לי. אחרי שענה לי שפעם היו לא שניים ואז אחד מהם נהרג, הצלחתי בקושי לעצור את הדמעות... זה פשוט נורא ואיום, אין לי מילים בכלל לתאר את העצב שחילחל בי ולא עזב (עד היום !). אני מקווה שזאת תהיה הפעם האחרונה שאשמע משהו מצמרר כזה ואני מקווה כך גם בשביל כולם. זה חייב להיפסק, כל הרצח והשכול הזה, מישהו שם למעלה צריך להפסיק את זה כבר. ומקבלי ההחלטות אצלנו במדינה צריכים כבר לקחת את העיניינים לידיים ולהפיק לקחים מכל המיתות המשונות האלה בקרבות ובפיגועים של אזרחים חפים מפשע. שלא נדע מצער ושיהיו רק בשורות טובות. מקווה שיהיה פה כבר טוב כי לכולם כבר די נמאס. יהי זכרם של כל הנופלים ברוך ! אמן ואמן !

עוד מעט 25 שנה עברו - ואתם, בני המחזור של י - נשארתם בני 20. אצלנו מאפיר השיער, הילדים עוד מעט יהיו חיילים - והזמן ממשיך לנוע קדימה - ואתם, ניצבים שם, עם חיוך מבויש...לעד נזכור אתכם בלבנו. נוחו בשלום.

האם זה הוא? האם זו היא? האם הוא גר ברחוב צדדי? אתה מכיר? את מכירה? מה חדש? מה שוב קרה? לא רוצה לדעת לא רוצה להכיר אבל מה זה עוזר כשכואב גם כשזה רחוק גם כשזה מעבר לקיר (זה מעבר לקיר) זה היה בצפון או אולי במרכז? פעם הכרתי אחר כך עזב יש עוד תמונה איך הוא נראה? מה חדש? מה שוב קרה? לא רוצה לדעת... טלפון דומם זה טוב, טוב מאוד אין הודעה תמשיך לעמוד אם נחכה עוד יום או יומיים היום זהו נס מחר שבעתיים לא רוצה לדעת...

רס"ן אלעד בן דוד סגן משה ברי סמ"ר פיטר רפופורט סגן עזרא אשר סמל אודי חלמיש סמל קובי גבאי סמל דביר מור חיים

הורי הקימו לזכרו גביע נודד בקלוב התעופה בת"א וכן הקימו מועדון ע"ש בקריה הגביעים נעלמו והמועדון גם. ככה זוכרים חללים אצלנו

איך החיים אמורים להמשיך? איך אני יכולה להמשיך כאילו הכל כרגיל, כאילו לא קרה כלום? ברגע אחד החיים שלי נעצרו ויותר הם לא יהיו אותו דבר. אמא שלך ביקשה שנהיה גאים ואני הכי גאה שאפשר. אף פעם לא אמרתי לך את זה אבל אני אוהבת אותך אביב. אתה כל כך חסר.

עשינו טירונות יחד בגולני ובקושי הכרנו אז. עשינו קורס מכים יחד והיית מושא להערצתי אהבת את השיר "אניטה וחואן", ובכל פעם שאני שומע שיר זה אני נזכר בך. אח"כ התפצלו דרכנו. כאבתי עד מאוד לשמוע שנפלת בלבנון ואני זוכר שהמחשבה הראשונה שחלפה במוחי היתה - אזה אובדן עצום זה לכולנו, לעם ישראל כולו . הזכרון שלי ממך הוא הנחישות, המסירות, אף פעם לא מתלונן, דורש מעצמו עד כלות. הותרת בליבי זיכרון לנשגב שבאדם.

שרון, ענבל היתה הקצינה שלי ברצועה. היתה מגיעה לצוות (69) בלילה ולעיתים היתה מדברת עליך. ואז הציבו לה מינוס לפני סוגריים. ענבל, זו חרא תקופה, אבל גם עם החרא הזה צריך... חבל שאני לא יכולה לדבר איתך.

תמיד בימי הזכרון וגם ביניהם אני חושב על החברים שנשארו שם בחולות הארורים של סיני. היינו 4 חברים. נשארתי רק אני. חבל שלא הלכתי איתם. אני חי אבל בפנים הכל מת. יש לי אשה נהדרת וסבלנית מאד, יש לי 4 ילדים נפלאים ויש גם כבר נכדה יפה. אבל הנפש ממאנת להירגע. אם הייתי שוקל במשקל את כמויות כדורי ההרגעה שאכלתי מאז ועד היום זה אולי שוקל טונה. לא מצליח להירדם. וכשנרדם לא מצליח להתעורר. וכשמתעורר ממתפלל שלא יזרח יום חדש. כן אני הולך לעבודה ומתפרנס אבל בפנים הכל מת. אין רצון , אין אמביציה אין כיף. פשוט לא כיף לחיות. מה כן? אני נותן פרנסה רבה לרופאים הפסיכיאטרים שלי. הם מחזיקים אותי חי בניגוד לרצוני. חבל שלא נשארתי שם עם חברי בחולות .להם יש כבר מנוחה .

מתגעגעת אלייך, לא היה מפקד אהוב כמוך זכרונך חקוק בליבי

נזכור אותך כל מחזור 1991 תיכון עירוני א ,על הילד הנפלא שנפל בפיגוע הנורא בבית ליד.1995