רומניה: הרבה יותר ממערכון של "ארץ נהדרת"

כפרים פסטורלים הספונים למרגלות פסגותיהם המושלגות של הרי הקרפטים, חיות משק ידידותיות במיוחד וצ'ורבה. הרבה צ'ורבה. ביקור ברומניה הציורית יבהיר לכם למה, בעצם, כל סיפורי האגדות הקלאסיים נכתבו באירופה

יעל דראלפורסם: 14.05.10 , 10:59

התשובה לשאלה כמה כבר אפשר להספיק בארבעה ימים דחוסים רומניה, דומה מאוד לשאלה כמה צ'ורבה, לכל הרוחות, אפשר לאכול? התשובה לשתי השאלות הללו היא הרבה. הרבה מאוד אפילו.

אודה ואתוודה, הטיול שלי להרי הקרפטים ברומניה התחיל במנה גדושה של סקפטיות. ארבעה ימים נראו לי כמו פרק זמן קצר מדי, רעיון הנסיעה בג'יפים בין שבילים מפותלים נשמע לי מייגע, והעובדה שכל החוויה היתה ארוזה תחת הכותרת "טיול מאורגן" (שלא לומר: "הכל כלול"), גרמה לי כמעט לסרב בנימוס להזמנה.

בשעה הראשונה על אדמת רומניה, היה נדמה שכל חששותיי מתאמתים. הנחיתה בבוקרשט בשעות הקטנות של הלילה לא היתה קלה, וגם העובדה שאיבדתי את הדרכון מיד עם צאתי מהמטוס - לא סייעה במיוחד להתאקלמות.

פסטורליה למרגלות הרי הקרפטים (צילומים: יעל עברי)

אבל כל זה היה זמני בלבד. את ההבנה שצפויה לי חוויה חד פעמית, כמעט עוצרת נשימה, קיבלתי בצורת גלויה מושלמת - מרחק שעתיים בלבד משדה התעופה.

המקום: כפר פסטורלי בשם ברזה (Breaza). מעין נקודה זעירה בדרך לפסגות המושלגות של הקרפטים, שהקידמה טרם דפקה על דלתו. בין הגגות האדומים ניצבות עדיין בארות מים עתיקות, קדמת הבתים מקושטת בגינות ירק ומעבר לגדרות (ולעתים אף מתוך הבתים עצמם), מציצות חיות המשק של כל משפחה.

ההגעה אל הכפר בשיירת ג'יפים מודרנית שמתוכה הציצו אינספור מצלמות, דווקא לא הרתיעה את המקומיים. היו שחלפו על פנינו בחיוך, אחרים הזמינו אותנו להיכנס אל החצר ולצלם בחופשיות והיה גם אחד שללא כל התראה (ובעברית לא רעה בכלל, יש להודות) פצח בסיפורים על עברו כפועל בניין בפתח תקווה.

תפאורה מושלמת

את ברזה עזבנו כשאוויר הבוקר התחיל להפשיר, ולאחר ארוחת בוקר מפנקת על גבעה מוריקה בפאתי הכפר. עם התחלה כזו, לא קשה להבין איך הספקתי לשכוח לגמרי משאריות הספקנות (וגם מהזכרונות הטראומטיים שנותרו בי מתקרית הדרכון האבוד).

אל תשכחו לומר שלום. פרה ידידותית בברזה

כשהטמפרטורה בחוץ עלתה משלוש ל-11 מעלות, נכנסנו בחזרה אל הג'יפים והתחלנו בנסיעה איטית לעבר הפסגות הלבנות של הקרפטים. הרכס המופלא הזה, שחוצה בצורת "פרסה" את כל מרכז רומניה, ממשיך לאורך 1,500 קילומטרים גם בשטח המדינות השכנות - סלובקיה, אוקראינה ופולין.

פה ושם ממריאות הפסגות לגובה 1,200 מטרים. בנקודות שיא אחרות, בעיקר באזור סלובקיה, הן עוברות גם את קו ה-2,500 מטרים. התפאורה המושלמת שההרים הללו מספקים לאזור, ליוותה אותנו כתמונת רקע לאורך כל היום, אך ככל שהדרך לפסגה התקדמה, כך התברר שהנוף שהסתתר בתוכה היה מושלם עוד יותר.

מול עינינו התחלף הנוף בחלון ונע בין יערות אינסופיים וערימות שלג שטרם הפשירו מן החורף הארוך, לבין עשרות נחלים ומפלים קטנים שזרמו במורד ההר.

לבסוף, בתום כמה התפרצויות קנאה בלתי נשלטות, הגענו לאזור פשטרה (Pestera). בסמוך לבית המלון שבו אכלנו צהריים, נמצא אגם פשטרה המרהיב, מאגר מים גדול שחציו עוד כוסה בשכבה דקה של קרח. בתקופת צ'אושסקו היתה כוונה לעשות בו שימוש לטובת הפקת חשמל, אך כיום אין כל זכר למיזמים השאפתניים של אותה התקופה, והסביבה נותרה במצבה הטבעי.

לעת ערב הגענו לעיירת הסקי הפופולארית פואינה בראשוב, בגובה 1,030 מטרים מעל פני הים, שם התמקמנו במלון Rina Vista hotel.

גרדה, אהובתי

עם בוקר עזבנו את אתר הסקי, ונסיעה קצרה חזרה במורד ההר הביאה אותנו לעיר בראשוב (Braşov), עיר שוקקת חיים שהוכיחה לנו שגם אם את בת 775 - את עדיין יכולה לעשות חיים.

מעבר לבניינים צבעוניים, רחובות מטופחים ומדרחוב מזמין, מציעה בראשוב לא מעט בתי קפה ומסעדות, חנויות מזכרות וגם לא מעט תעסוקה לחובבי השופינג.

התפריט התיירותי של העיר מתמקד בעיקר בחלקה העתיק, מתקופת ימי הביניים. למנה ראשונה ביקרנו בכנסיה השחורה המפורסמת, כנסיה שהאגדות אודותיה מספרות כי הצילה את יושביה מפני שריפה גדולה. בהמשך חלפנו ברחוב דמוי מסדרון, המתהדר בתואר "הרחוב הצר ביותר באירופה", אך הקינוח בבראשוב היה בית הכנסת המקומי: מבנה מרשים המהווה תזכורת לקהילה היהודית שהתגוררה בה משך 200 שנה.

השראה לסיפורי האגדות הקלאסיים? ויסקירי

בדיוק כשנשבינו בקסמי העיר, שקענו לתוך ספל האספרסו המקומי, וחשבנו שהטיול עומד לקבל תפנית מודרנית - מצאנו את עצמנו מובלים חזרה אל הג'יפים בדרך לנקודה הבאה: הכפר הסקסוני ויסקרי.

ויסקרי, היפוך מושלם של העיר התוססת שזה עתה עזבנו, הוא מסוג המקומות הפסטורליים שגורם לך להבין מדוע כל סיפורי האגדות הקלאסיים נכתבו באירופה. בדיעבד הבנתי כי המקום הזה היה לא רק אחד מנקודות השיא הקולינריות של הטיול (ובמקרה הזה, זו לא בהכרח מחמאה), אלא גם הנקודה שבה נשבר המוניטין השלילי שמתלווה בדרך כלל למושג "טיול מאורגן".

הסיבה לכך פשוטה ויש לה אפילו שם פרטי: גרדה (Gerda). האישה הזו, שאין שום דרך אחרת להגיע אליה אלא דרך טיול מאורגן מהסוג הזה, אירחה אותנו לארוחת צהריים מפנקת בביתה.

הארוחה אמנם נפתחה בצ'ורבה (איך לא?), אך המשיכה בהפתעות לא מעטות מהמטבח הרומני והסתיימה בעוגה מסורתית טעימה להפליא ובמבחר לא סביר של ריבות נהדרות. בתוך כל האושר הזה ניצבו להם בנחת גם כמה בקבוקי אלכוהול ביתי, ששלחו אותנו בסיום הארוחה לשחק בשיא הטבעיות עם חיות המשק של בני המשפחה.

האפרוחים של גרדה ישמחו לשחק איתכם

אחרי גרדה כבר היינו מוכנים לפרוש, אך למדריך שלנו היו תוכניות אחרות, דוגמת ביקור בכנסיה המבוצרת של הכפר. לבסוף עזבנו את ויסקרי לא לפני שגם ביקרנו בביתו של הנפח המקומי והצטרפנו למסיבה צוענית רועשת, שבה אולצנו לרקוד עם בעל הבית.

לקראת ערב הגענו לסיגישווארה (Sighisoara). כשנכנסנו בשערי העיר היה כבר חשוך למדי, אך בבוקר התברר כי אנו נמצאים באחד המקומות היפים ביותר במסלול. סיגישווארה היא אחת הערים היחידות באירופה ששרדו כמעט בשלמות את תקופת ימי הביניים וכל המבנים בחלקה העתיק נתונים לשימור קפדני.

צו השימור המקומי תקף לא רק לגבי בית המלון שבו לנו, אלא גם בבית העירייה המקורי שעודנו ניצב וקיים. העיר היא גם ביתו של אחד מבתי הספר העתיקים ביותר באירופה, שעדיין מתפקד כבית ספר.

אולם מעבר להיותה חגיגה ארכיטקטונית, זכתה סיגישווארה לפרסום גם בזכות תושב אחד, שהיה כך על פי הסיפורים, אביו של ולד זפש - מי ששימש השראה לסיפורו של "דרקולה" .

אין דובים שמדברים עברית

כשהבוקר האיר על יומנו השלישי, עזבנו את העיר ושמנו פעמינו לעבר מקלט הדובים בזרנשט (Zarnesti). המקום העצוב הזה - 700 דונם של יער מגודר שבו חיים כ-50 דובים מוכי טראומות - ממוקם כשעתיים נסיעה מהעיר, בלב הפסטורליה הטרנסילבאנית. "זוהי איננה אטרקציה תיירותית, אלא מקלט שיקומי עבור החיות", הבהירו לנו אנשי המקום, ואכן בימים כתיקונם לא מתאפשרת כניסת תיירים למתחם.

יוזמה ייחודית לשיקום חיות הבר. מקלט הדובים בזרנשט

גלעד, המדריך שליווה אותנו לכל אורך הטיול, סיפר כי פרויקט השיקום הייחודי הוקם לפני כשנתיים לאחר מאמצים רבים, ונדרש נוכח ההתעללות המתמשכת ממנה סובלת אוכלוסיית הדובים ברומניה.

גם כיום, למרות המודעות הגוברת לזכויותיהם של בעלי חיים, ובפרט לאלו של חיות הבר, ממשיכים מקומות רבים, בהם גם מסעדות ותחנות דלק, להחזיק דובים כחיות מחמד בכלובים.

התחנה הבאה באותו היום היתה אולי הנקודה הידועה ביותר בכל טרנסילבניה (ויש יאמרו הידועה ביותר לשמצה): טירתו של ולד זפש, שהרבה לפני ששימש השראה לספרות ערפדים, התפרסם בכלל בזכות חיבתו ל"שיפודי אדם".

זהירות, הוא נושך. הטירה של דרקולה

אל הטירה עצמה אמנם לא נכנסנו, אך סיור זריז בשוק הצמוד המחיש עד כמה מדובר במלכודת תיירים משומנת, שתנסה לפתות אתכם בכל פריט אפשרי עם דמותו של "דרקולה". מצד שני, לאלו מאיתנו שלא התפתו לקניית מאפרות זולות בדמותו של הערפד, היה השוק הזדמנות כמעט יחידה לרכוש מזכרת מקומית. שכן פרט לערימות הקיטש האינסופיות, הציעו הדוכנים גם גבינות ובשרים, אלכוהול מקומי ותצוגה (גם אם מוגבלת למדי) של מסורת רקמת היד הרומנית.

לקראת ערב, עמוסים בלא מעט מאפרות וחולצות מודפסות (חלקינו לא הצליח להתאפק), שבנו לעיירת הסקי פואינה בראשוב, שם לנו את הלילה השלישי והאחרון בטיול.

בבוקרו של היום האחרון, יצאנו בשעה מוקדמת לביקור בארמון פלש - ארמון הקיץ של המלך קרול הראשון, מי שהיה מלכה הראשון של רומניה. למען האמת, מעבר לשיעור היסטוריה מקומי, סיפק הביקור גם הזדמנות לצפות בארמון מסוג אחר - כזה שההשפעה האוריינטלית של טורקיה והודו ספוגה בכל אחד מחדריו.

ארמון הקיץ של המלך קרול הראשון

כשיצאנו מהארמון, אפופים במצב רוח מלכותי במיוחד, נלקחנו לארוחת צהריים אחרונה (שכללה, נכון מאוד, צ'ורבה) - ומשם היישר לשדה התעופה.

לסיכום, נדמה שיותר משמדובר בטיול לחובבי ג'יפים, הרי שבראש ובראשונה מדובר בחוויה לכל מי שעבורו התרבות הרומנית היא לא יותר ממערכון של "ארץ נהדרת" (ע"ע קוריצה), או לחילופין עבור מי שמבקש להבין מקרוב למה לפעמים "טיול מאורגן" הוא אופציה לא רעה בכלל.