מרוקו: מסע מדברי לגילוי השורשים היהודיים
שלושה ימים לאחר שסבו נפטר, יצא אבי שושן לחפש את קברי סבה ודודה של אמו במרוקו. פרט לביקור המרגש, הוא גם הספיק לתייר בשווקים הססגוניים של קזבלנקה, להיפגש עם מקומיים במדבר סהרה ולצאת לבלות במועדונים המפוארים של מרקש
סבא שלי, אלברט שושן, נפטר לפני חודשיים בגיל 94. אלברט, פפה כפי שכולם קראו לו, אולי גר בישראל ב-40 שנה האחרונות לחייו, אבל לבו נשאר בעיר בני-מלל (Beni Mellal) שבמרוקו, אותה עזב בתחילת שנות ה-60, עם העלייה ארצה.
שלושה ימים לאחר פטירתו עליתי על מטוס בדרך למסע שורשים שיחלוף בעיר שממנה בה, ואף יגיע לכפר הקטנטן ארפוד (Erfoud) שממנו הגיעה אמי. לפני יציאתי מהבית אל השדה נשק אותי אבי לשלום, ואמי פיזרה לי קמעות להגנה בתוך המזוודה.
ראיתי את ההתרגשות בעיניהם. זו הייתה התרגשות שונה, אחרת, שלא דומה ליציאה לחופשה בכל ארץ זרה אחרת. בכל זאת, לא בכל יום מתחקה בן הזקונים שלהם אחרי העבר והמסורת המשפחתית שאותם השאירו מאחור.
הכפר ארפוד. המסורת המשפחתית הושארה מאחור (צילום: אבי שושן)
ייתכן שזה היה טיול שורשים בהגדרתו הרשמית, אבל כשהגעתי למרוקו הבנתי שיש הרבה יותר מה לעשות בה מאשר לנבור בשורשים. מהרגע שבו נחתי בקזבלנקה (Casablanca) ועד להמראה בחזרה, 14 יום לאחר מכן, גיליתי עולם חדש שלא חשבתי שקיים במדינה מוסלמית, עולם שכולל פאבים, מועדוני לילה, אלכוהול חופשי, תיירות מתפתחת וחיי לילה תוססים.
הבתים צבועים בכחול נגד יתושים ועין הרע
את המסע במרוקו התחלתי ברבאט (Rabat), עיר הבירה שבה שוכן ארמון המלך הגדול והמפואר מכולם. מתוקף היותה עיר הבירה, שוכנים בה כל משרדי הממשלה והשגרירויות הזרות.
למי שמתייר בה מומלץ לבקר בקסבה אודייה (Bab Oudaia) הצבעונית, השוכנת כמבצר לחוף הים הגדול. זו שכונה צבעונית שבה צבועים הבתים בכחול משתי סיבות. האחת, הגנה מפני יתושים, והשנייה, והחשובה יותר, היא כדי להרחיק את העין הרע מהבתים.
ברבאט הופתעתי לגלות ניחוחות של מיאמי, שכן ביקרתי שם במועדון לילה מקומי שהשמיע מוזיקה לטינית, והזכיר באווירה שהייתה בו מועדון דומה בצד השני של האוקיינוס.
רבאט. עיר הבירה עם ניחוחות של מיאמי (צילום: AFP)
הפתעה מרגשת בבית כנסת
מרבאט המשכנו לעיר אוזאן (Ouazzane), אל עבר קברו של רבי עמרם בן דיוואן, אחד החשובים שבחכמי מרוקו. במתחם הקבר מתגוררים כמה שומרים מבוגרים, שמטפחים את המקום לטובת הקבוצות הרבות שמבקרות בו. מפתיע היה לשמוע את השפה העברית שגורה בפיהם.
נקודת השיא בביקור במקום הייתה כששניים מהשומרים פתחו בפיוטים לזכות הצדיק, שאותם נהוג לומר בהילולות של רבנים חשובים. הפתעה מרגשת ציפתה לי בבית הכנסת הסמוך, שבו שזורים בפרוכת שמותיהם של צדיקי מרוקו, ביניהם היו גם שמותיהם של סבי, רבי יצחק אבוחצירא ושל סבא-רבא שלו, רבי יעקב אבוחצירא.
יומיים לאחר הנחיתה במדינה, קיבלתי לראשונה תזכורת לעבר היהודי המפואר שעטף את מרוקו, ולהיסטוריה המשפחתית הפרטית שלי, שמהווה חלק ממנה.
יצאנו מבית העלמין והצפנו לעיר שפשאוון (Chefchoue) שבצפון מרוקו. שפשאוון היא עיר ציורית שנדמה ונלקחה מתוך גלויה מימי הביניים. העיר שוכנת בפסגת אחד ההרים הגבוהים באזור, והשפה השגורה בה היא ספרדית, תוצאה של השלטון הספרדי באזור בזמן שלטונו של הגנרל פרנקו.
רחובותיה צרים ותושביה מבלים את ימיהם בכיכר המרכזית שבעיר, שם הם מרבים בשתיית אלכוהול ובעיקר בעישון חשיש מקומי, ויש האומרים שהוא משובח. את העיר עוטפת אווירה של שאנטי והזמן עומד בה מלכת. למקום מגיעים תרמילאים רבים שנהנים מהמעיינות הרבים, ובעיקר מהאווירה הנעימה ששוררת בו.
מובטלים בשפשאוון. התושבים מרבים בשתיית אלכוהול (צילומים: אבי שושן)
משפשאוון ירדנו דרומה אל אחת ההפתעות של הטיול - העיר הרומית ווילוביליס (Volubilis), אתר העתיקות הרומי הגדול ביותר במרוקו. העיר מנתקת את המבקרים בה ממרוקו, ומעניקה למבקר בה הרגשה שהוא נמצא למעשה בלב יוון העתיקה. טיול באתר ההיסטורי מגלה טפח נוסף בסוד קסמה של מרוקו, שאינה רק בתי בוץ ומדבר אלא בעיקר ארץ שמשופעת בתרבויות רבות, טעמים שונים ומראות מתחלפים.
העיר מקנס (Meknes) נחשבת בעייתית במיוחד בקרב יוצאי העדה המרוקנית. אִמרה ידועה גורסת שתושבי העיר נחשבים שחצנים ויהירים בקרב בני העדה. ערכנו ביקור קצר בעיר, בעיקר בשוק המקומי שהעלה את השאלה הבאה: "על מה בדיוק יש להם להשתחצן?" זו עיר קטנה יחסית ללא שום ייחוד, והדבר הטוב היחידי בה הוא שהיא סמוכה לעיר פַס (Fes) המרתקת. מעבר לזה, מקנס לא הותירה בי רושם כלשהו.
פַס - העיר הדתית ביותר במדינה
לקראת ערב הגענו לפס, אחת הערים החשובות והמעניינות במרוקו. פס נחשבת לעיר הדתית ביותר במדינה, וגברים עטויי זקן מרובע נמצאים בה בשפע. בתי עסק שמגישים שתייה חריפה כמעט ולא מצויים בה, ואלו שכן מגישים שתייה כזו, יעשו זאת רק בקומה עליונה מאחורי וילונות סגורים.
אבל מלבד הנושא הדתי - שאגב, לרגע לא העניק תחושת חוסר ביטחון - פס פשוט עיר יפה. החל בשדרה הראשית של העיר שהאורות בה הזכירו לרבים את שדרות שאנז אליזה שבפריז, ועד לעיר העתיקה - אולי האזור המרתק ביותר שיצא לי לראות במרוקו כולה.
העיר ווילוביליס. אתר העתיקות הרומי הגדול ביותר במרוקו
התחלנו את ביקורנו בפס במלאח (Mellah) - הרובע היהודי שבו נמצא גם בית הקברות היהודי. שני קברים חשובים במיוחד נמצאים בו: קברו של רבי חיים אבן עטר וקברה של ללה סוליקא, מהצדיקות החשובות ביותר במסורת המרוקנית.
ללה סוליקא הייתה נערה יהודיה יפהפייה, שנרצחה עקב סירובה להתחתן עם בן המושל שחשק בה ורצה שגם תמיר את דתה. רצונה לשמור על זהותה היהודית עלתה לה בחייה, וקברה שימש במשך שנים רבות מקום עלייה לרגל לנשים מכל מרוקו, שפקדו את קברה בתפילה להצלחה, זיווג ובן זכר.
ממלאח יצאנו אל מדינה (Medina) - האזור העתיק של העיר, שבו מתגוררים יותר ממיליון בני אדם. מדינה מורכבת ממאות סמטאות צרות, עד כדי כך שבחלק מהן אין מקום מעבר לשני אנשים יחדיו. האזור נחלק למתחמים רבים, כגון טוויית בדים, מכירת גלביות וממכר תבלינים. אחד המתחמים הבולטים בה הוא רובע הבורסקאות, ששיחרר אנחת רווחה והתרגשות מיוחדת מכמה נשים בקבוצה שלא הפסיקו לומר את השם ז'אדי.
מצבת ללה סוליקא בבית בקברות היהודי בפס. סיפורה נהפך לאגדה
ז'אדי, למי שלא יודע, הוא שמה של גיבורת הטלנובלה "האחד" ששודרה בערוץ ויוה לפני כמה שנים, וגוללה את סיפורה של נערה ברזילאית שעוברת לגור בבית דודה עלי שבמרוקו. סצינות רבות מהסדרה צולמו ברובע הבורסקאים בפס, שבו על פי העלילה היה מקום מגוריו של עלי.
ביקור ברובע מגלה לתייר את אחת התמונות המפורסמות ביותר של מרוקו, ומעניק חווייה תיירותית ותרבותית מיוחדת במינה. הרובע מתאפיין בריח חריף של עורות, ולמבקרים בו מחלקים עלי נענע לטשטוש הריח. טיפ חשוב לתייר - המחירים בפס גבוהים מאוד, ולא כדאי להתפתות לערוך את הקניות בעיר. ניתן למצוא את אותם מוצרים, ואף עם מגוון רחב יותר, באזורים אחרים במדינה, כמו מרקש וקזבלנקה, במחירים נמוכים עד עשרות אחוזים.
חלקת אלוהים קטנה בעיר איפרן
יצאנו מפס אל עבר יום נסיעה בן 12 שעות למדבר סהרה. במשך היום עצרנו לצהריים בעיר איפרן (Ifrane) ושם גילנו חלקת אלוהים קטנה. איפרן הייתה עיר הנופש של השלטון הצרפתי, וכיום היא עיר הקיט של משפחת המלוכה.
העיר נבנתה בלב ערי האטלס התיכון והנוף שמאפיין אותה מזכיר גלויות שוויצריות, החל בבנייה האירופית ועד לעלי השלכת שצובעים את הרחובות בצבעי הכתום-צהוב. בעיר פועלת האוניברסיטה המלכותית, שבה לומדת צמרת הממשל ועשירי המדינה, ואליה אף מגיעים סטודנטים זרים מרחבי אירופה. אתר מפורסם בעיר הוא פסל האריה הענק, ששוכן בלבה, סמוך לכיכר המרכזית.
יצאנו מאיפרן והמשכנו בנסיעה מתישה בת שבע שעות, עד שהגענו בשעות ערב לכפרה של אמי, ארפוד. עלטה שררה בחוץ ולא הצלחתי לראות את המקום, ולדעת למה לצפות ביום שלמחרת.
הרי האטלס. העיר איפרן יושבת ביניהם והנוף מזכיר גלויות שוויצריות
בארפוד לנו במלון המדהים ביותר שהייתי בו אי פעם. מלון שכל כולו עשוי בוץ, ונחשב אחד המפוארים במרוקו. בבוקר נגלה לעיניי כפר קטנטן עם רחוב מרכזי אחד, שייחודו הנהר הגדול שלמרגלותיו, וקרבתו למדבר סהרה. הסיבה היחידה שעוברים דרכו היא מיקומו המרכזי על אם הדרך בין פס לאגדיר.
בבוקר יצאנו מהמלון אל עבר מדבר סהרה הסמוך. למרות המפגש עם הדיונות המופלאות של המדבר המפורסם, תחושה אחת בלבד ליוותה אותי - הידיעה כי היום אגיע לקברם של רבי מסעוד אבוחצירא ורבי דויד אבוחצירא, מהחשובים שברבני מרוקו, ובעיקר סבה ודודה של אמי.
אך לפני כן, מדבר סהרה הוא אחד מהמקומות המיוחדים בעולם לדעתי. חום אימים שורר בו, וההליכה על הדיונות קשה עד בלתי-אפשרית. בתוך המדבר, באמצע שום מקום, ניתן למצוא בתי בוץ ואוהלים שבהם מתגוררות משפחות שלמות.
הגברים באותן משפחות מתפרנסים מליווי קבוצות במדבר, כשהתמורה הניתנת להם היא קנייה של אביזרי כסף שאותם הם מכינים בעצמם. שאלתי את אחד המקומיים מה העתיד טומן לו כשהוא גר במקום זה, והייאוש ביצבץ מעייניו. הוא יודע שסיכוייו לצאת מהמדבר קטנים, ולמרות שהוא בן 26, הוא עדיין אינו נשוי, וזאת מכיוון שאין לו די כסף כדי לממן נדוניה. "לפחות התיירות האנגליות אוהבות אותנו", אמר בחיוך קטן וקרץ לי.
מדבר סהרה. ההליכה על הדיונות קשה עד בלתי אפשרית
"פה קבורים סב אמך ודודה"
יצאנו מהמדבר ונסענו לעיר ריסני (Rissani), שם עצר המדריך בבית הקברות היהודי. נכנסו לשם וגילינו מקום נטוש שבו אין שמות על המצבות, מלבד מתחם קבורה אחד שהיה בולט מעל כולם.
"רואה את המתחם הזה"? שאל אותי המדריך רמי.
"כן, מה איתו?" עניתי.
"ובכן", הוא אמר, "פה קבורים סב אמך ודודה".
ניגשתי למקום והתרגשות עזה עטפה אותי. התקשרתי לאמי ושאלתי אותה אם היא יודעת היכן אני נמצא. "אני בקבר של רבי מסעוד, סבא שלך", אמרתי והיא בתגובה פרצה בבכי עז. היא לא האמינה שאני שם, שאכן הצלחתי להגיע לקברו של סבא ודודה, שאותם לא פגשה מעולם.
אמי ביקשה ממני להתפלל להצלחת בני המשפחה, אבל אמרתי לה "למה את צריכה אותי? אני עם הטלפון ליד הקבר, תתפללי את עכשיו, אני שם את הטלפון על הציון" (המרוקאים נוהגים לומר על קבר של צדיק 'ציון', ולא 'קבר'). וכך, במשך דקות ארוכות התפללה אמי ושפכה את לבה כשדמעות זולגות מעייניה.
המשכנו מארפוד אל אגדיר (Agadir), העיר שנהרסה ברעידת אדמה ב-1960 ונבנתה מחדש. אגדיר היא עיר יפהפייה שיושבת על האוקיינוס האטלנטי, ובערב שוטטתי להנאתי בטיילת המרשימה וסיימתי את היום בפאב בריטי, שגולת הכותרת שלו הייתה חילופי מהלומות בין שתי פרחות מקומיות.
מאגדיר המשכנו לאסוורה (Esvara), עיר דיג קטנה שהאטרקציה העיקרית בה היא אכילת סרדינים שנמשו מהים דקות ספורות קודם. לשומרי המסורת מומלץ לפקוד את בית העלמין היהודי, שבו קבור הצדיק רבי חיים פינטו. משם נסענו לכיוון מרקש (Marrakech), אולי העיר הצבעונית והמפורסמת ביותר של מרוקו.
מרקש היא עיר הקניות. סביב כיכר ג'מע אל פנה המפורסמת ממוקם שוק ענק שמושך אליו תיירים מכל העולם. מוצרי עור, בראדים (קנקני תה); כופתנים וגלביות; תבלינים; מגלי עתידות; מרקידי נחשים; פעלולנים; קלפנים; נשים שמקעקעות בחינה; קבצנים ואנשי דת - כולם כאחד מתערבבים במתחם ענק אחד לטובת התייר המערבי.
תבלינים בשוק בעיר מרקש. השוק ענק ומושך אליו תיירים מכל העולם
לרוכשים מומלץ לדעת כלל ברזל: תורידו 70% ממחיר הפתיחה של הרוכל - ומכאן תתחילו במשא ומתן. סוחרים רבים מתחילים במחיר מופרז כדי לנסות את מזלם, אסור להתייאש ובוודאי שלא לשלם את המחיר הראשוני שלהם. זיכרו! המשא ומתן הוא חלק בלתי נפרד מתהליך הרכישה.
במרקש יש גם מועדונים רבים ומקומות בילוי למכביר. אחד המומלצים ביותר הוא מועדון "פשה", בסוף השדרה המרכזית של העיר. זהו מועדון ענק בעל מספר מתחמים, שלא נופל מאף מועדון באיביזה או בלוס אנג'לס. המחירים בו מופקעים, אבל זהו מקום הבילוי הנחשב ביותר בעיר, ויש בו מבלים רבים, בעיקר תיירים.
העיר הגדולה התגלתה כרפיח הקטנה
ממרקש נסענו לטיול אל מפלי אוזוד (Ouzoud Falls) המרשימים בשולי האטלס התיכון. באזור המפלים יש בריכות רבות שמשמשות למקומיות גם כמכבסה. נוסף על אלה ניתן למצוא שם זיתים וטחנות קמח המונעות מכוח המים.
לפנות ערב הגענו אל העיר בני-מלל, מקום הולדתו של אבי, ושם נזדעזעה נפשי. בני מלל, העיר המערבית הגדולה, כפי שאבי היטיב לתאר אותה, העיר שבה הלבוש מערבי, התשתיות מתקדמות וחיי הלילה תוססים - התגלתה כרפיח הקטנה, אפילו לא עזה. אפורה, מדכאת וללא פרט מעניין אחד. באותם רגעים נזכרתי בסבי, פפה, וחשבתי "לזה הוא התגעגע? על החור הזה הוא דיבר כל השנים?"
מפלי אוזוד. באזור יש בריכות שמשמשות גם מכבסה (צילום: ירון ויסבין)
מבני-מלל המשכנו לקזבלנקה, שם השווקים מלאים בגדים מערביים יפים ובמחירים נמוכים. ביקרנו במסגד חסן השני, השלישי בגודלו בעולם ואולי אחד המפוארים שבהם, ובערב ישבתי בבית קפה מקסים שבלב הטיילת החדשה.
למחרת נפרדתי ממרוקו וחזרתי ארצה, כשבלב אמרתי תודה על מפעל הציונות שהוציא אותנו משם, ובעיקר על פתח תקווה שבה השתקעה משפחת אבי, שליד בני-מלל וארפוד היא כמו פריז הקטנה.
- אבי שושן הוא איש יחסי ציבור, המטפל בתקציב חברת "אקו טיולי שטח"
