6. השתחררתי מהמילואים אבל לא מעזה

מחר אנחנו עוזבים, המחליפים שלנו כבר כאן. למרות תחושת הסיום, השגרה נמשכת והאירועים ממשיכים לרוץ בקצב מסחרר. כל בוקר בזמן פתיחת הציר אנחנו עוברים לאורך חוף הים, ליד המוצב של חיל הים אנחנו עוצרים, שותים קפה עם סיגריה מול החוף, מנסים לגנוב מספר דקות של שפיות בים הטירוף. חוף הים נטוש כאן לחלוטין, הישראלים מפחדים לבוא, לפלסטינים אסור.
עד לפני אוקטובר 2001 היה כאן מפוצץ באנשים, אמר לי אחד מקציני התיאום עם הפלסטינים, היו כאן פקקי תנועה ואלפי אנשים נהרו בסופי השבוע לחוף. כיום החוף ריק ועצוב, שלט ביזארי על מלון נופש בחוף הישראלי נראה מנותק לחלוטין מהמציאות האכזרית כאן.
כמה ימים לפני תחילת המילואים ירדתי לחוף הים של תל אביב, בבוקר יום שישי, להירגע מרצף הפיגועים הרצחני. היה יום אביב מקסים, הים היה שטוח לגמרי, השמש היתה נעימה והכלבה שלי השתוללה על החוף. ישבתי על החוף, שתיתי קפה והסתכלתי באנשים המועטים שהסתובבו בשמש. פתאום הגיחה ספינת דבור מעבר למזח האבנים, במהירות מטורפת, והפעילה את הסירנה כלפי סירה שהתקרבה מדי לחוף. שני מסוקי קוברה בחימוש מלא עברו מעל הראש בכיוון דרום, כנראה לעוד הפצצה בעזה. חשבתי על הטייסים שבטח מתים מחום שם בתא הזכוכית ועל הלב שלהם שמתפוצץ מלחץ המשימה שהיא בסך הכל כמה דקות טיסה מהחוף השליו שלי.
כשאני עצוב אני יורד לים. הים משרה עלי נינוחות והשלמה עם המציאות אבל בעיקר אופק רחוק ואין סופי. מה עושה צעיר בגילי ממחנה פליטים כשהוא עצוב או מדוכא? אולי אם הוא היה יורד לים היה נמנע עוד פיגוע?
האזור הזה מגלם בחובו את האבסורד של חלק מההתיישבות היהודית בשטחים. יישובים קטנים, נטושים למחצה, מוגנים על ידי אלפי חיילים וקילומטרים של גדרות. הוויכוח על גדר הפרדה נגמר כאן מזמן, רשת הגדרות האין סופית מקיפה כאן כל דבר, סביב היישוב, סביב הגוש, סביב הצירים וסביב החממות. החיים בספארי.
אני מסיים את התקופה כאן בתחושה של כעס כלפי התושבים היהודים. כעס בגלל שלוקחים אותנו כמובן מאליו, כאילו אנחנו חברת שמירה שמספקת ביטחון ואחראית לאספקת העובדים. כעס בגלל שלא באו לתמוך או להשתתף בצער בזמן ששילמנו מחיר יקר להגנתם. חלק גדול מהתושבים נמצא כאן בגלל הזמינות של ידיים עובדות זולות, וישנה תלות מוזרה בין המעסיקים היהודים לפועלים הפלסטינים. לא פעם מצאנו את עצמנו מתעמתים עם המעסיקים היהודים על דברים שקשורים לביטחון התושבים או נדהמנו לראות פועלים מרפיח בונים את גדר הביטחון החשמלית שמקיפה את היישובים היהודיים.
לא רחוק מהמוצב שלנו נמצא משולש של גבולות. מצד אחד גבול של שלום בינינו לבין המצרים, מצד שני גבול של טירוף בינינו לבין הפלסטינים. הגבול עם המצרים מוכר וברור ולא פעם נתקלנו בחיילים מצריים משועממים מהעבר השני של הגבול שנראה כאילו הם מבואסים מהרגע שמישהו תקע אותם בחור הזה. המפגש איתם לא עורר שום פחד וחוקי המשחק נראו ברורים לנו ולהם.
מהצד השני קו גבול מאולתר בין הגוש היהודי לבין רפיח. בגבול הזה אין חוקים, אין אויב ברור ואין תקווה. השמירה על הגבול הזה חשובה לשם שמירת חיי התושבים בעזה, אך אין לה שום משמעות להגנת ערינו וילדינו בעורף.
בפעם הראשונה ברור לי שהמילואים לא ממש מסתיימים מחר. ממחר מתחילה ההתמודדות האמיתית של תמיכה במשפחה שאיבדה את בנה כאן בחולות של רפיח. ההתמודדות הזו קשה בהרבה וכואבת מכל שירות מילואים ויהיה הקשה והארוך ביותר. להתמודדות הזאת לא התאמנו ולא התכוננו והיא מפחידה ומאיימת. להפתעתי, האובדן הזה ליכד אותנו וחיזק מאוד את הקשרים בין האנשים שתמכו זה בזה אחרי האירוע הקשה. הרגע הנורא של העמידה מול ההורים שאיבדו את בנם, כולי אכול בתחושות אשם, הפך במהירות לתחושת חום הדדית וברור לי שמבחינתנו הקשר הזה יימשך עוד הרבה זמן. מחר גם מתחילה החזרה לשגרה, למשפחה שמתגעגעת, ללימודים שהוזנחו, לעבודה שנערמה.

עם פירסום הפרק האחרון של 'יומן מילואים' מבקש אלון להקדיש את סדרת הכתבות למשפחת אברהם ולאיה