אור גדול

זה סיפור על זונה מזרחית ובתה, תיכוניסטית העובדת אחרי שעות הלימודים כשוטפת כלים במסעדה עלובה, ומנסה לגאול את אמה ממכירת גופה ברחוב. לשם כך היא מנסה לסדר לה, ללא הצלחה, עבודה כמנקה בביתה של אישה אמידה, וסופה שהיא עצמה הולכת בדרכי האם ומוצאת את פרנסתה במכון ליווי.

על פניו, אין ב"אור", סרטה הנהדר והמרגש של קרן ידעיה שעולה בסוף השבוע, דבר מה שהוא מעבר לחומרים המלודרמטיים שהזינו בשנות ה-70 את סוחטני הדמעות של ג'ורג' עובדיה, שאף הם, כזכור, נקראו על שם הגיבורות מוכות הגורל שבמרכזם. ואולם "אור" נוטל את הז'אנר הנשי הזה, המלודרמה, שמשך עשורים פעל בשוליה של תעשיית הסרטים המקומית (למשל, בסרטיו של עמוס גוטמן המנוח), וללא כל לגיטימציה ממסדית (סרטיו של עובדיה התקבלו בזמנו בביטול ובלעג), ומשגר אל הבד את אחת היצירות הפמיניסטיות המרתקות שהופקו במחוזותינו.

לבד מהיותו סרט נוגע ללב ומשוחק נפלא, ועל כך בהמשך, משכיל "אור" לייצר תיאום מושלם בין צורה לתוכן – לא עניין של מה בכך בקולנוע המקומי. הצורה היא שוטים סטאטיים ומצלמה דוממת, וכתוצאה – דמויות ש"נחתכות" על ידי מסגרת התמונה או ממוקמות בשוליה.

אי אז, באמצע שנות ה-70, עשתה שנטל אקרמן הבלגית את "ז'אן דילמן", שאף הוא עקב אחר שגרת יומה של זונה, והפך לאחד הסרטים הפמיניסטיים המוקדמים והמוערכים. באמצעות רצפי צילום ארוכים של פעולות יומיומיות ומצלמה קבועה על מקומה, שרטטה שם אקרמן דיוקן בלתי מתפשר וקשה לעיכול של בדידות, ניכור ושוליות, והדגישה את שגרת חייה הסטאטית והמונוטונית של גיבורת סרטה.

סגנון הבימוי, הצילום והעריכה של "אור" מחויבים לאסתטיקה חמורת הסבר של "ז'אן דילמן", ואף הם מבקשים להעניק ביטוי ויזואלי למציאות חברתית שדוחקת את הנשים הללו אל השוליים, אל הפינה. ואילו היעדר התנועה של המצלמה, שכמו מסרבת לעקוב אחר הדמויות הבאות ויוצאות מהפריים, מדגישה את כליאתן, את גורלן הקבוע מראש, ואת מעמדן בעיני חברה המתעלמת מקיומן ברגע שהן נעלמות מטווח הראיה שלה. במובן זה, "אור" הוא סרט בעל צורה מנומקת הפועל בתבונה בתוך מסגרת רחבה של הקשרים פמיניסטיים וקולנועיים.

הזונה האם (בגילומה של רונית אלקבץ) שמה רותי, ואולי מבלי שנתכוונה לכך מרפררת כאן ידעיה אל אותה זונה תל אביבית שגאלה את אלטמן הקטן מבתוליו ב"מציצים" של אורי זוהר. ואולי אין זה מקרה. שכן כאן, כמו בסרטו של זוהר, משמשת הנפקנית מראה לחברה זכרית סמרטוטית הרואה באישה אובייקט מיני גרידא. אכן, כל הנשים ב"אור" (כמעט) זונות, והגברים – עדר מזילי ריר ונצלנים, מבעל הבית רופס הגוף (שמואל אדלמן), ועד חבורת המתבגרים בסופו. יש שיגרסו כי בכך נענים ידעיה וסרטה לייצוג סטריאוטיפי שטחי ומקומם של גברים ונשים, אך כנגדם ניתן להציב את הטענה לפיה השימוש באותם דפוסים שגורים לא בא אלא לחזק את האפקט הרגשי של הסרט ואת האמירה שלו.

ידעיה מתארת חברה גברית אטומה ובהמית, חברה שתשתיתה כיבוש אשר לא מותירה לנשים בה כל מוצא אלא להיכנע לערכים הללו. חברה שבה גבריות משמעה אכזריות וניצול, ואילו הנשיות מקבילה לחום, רגש וחמלה. "אור" לפיכך כמה לחברה "נשית" יותר, אבל סופו מעיד על כך שאין תקווה לשינוי – הגברברים הצעירים אף הם רואים בנשים לא יותר מסחורה על וו בשוק הבשר. זהו, לפיכך, סרט אמיץ ונוקב על דיכוי ושעבוד כסימפטום חברתי, היוצר זיקה אסוציאטיבית בין הפלסטיני לאישה – שהיא גם, אף כי לא באופן מופגן – מזרחית. 

ועתה למשחק: שבחיה של דנה איבגי העושה כאן את תפקידה של הנערה-אישה אור כבר זרמו מעל כל במה אפשרית. על כל הנאמר ניתן עוד להוסיף, בלי הגזמה, כי הופעתה בסרט זה הופכת את איבגי באחת לבכירת שחקניות הסרטים בארץ. שילוב נדיר, מדהים, בלתי מתקבל על הדעת כמעט, של פנים אקספרסיביות ודיוק משחקי. ואילו אלקבץ, שחקנית בעלת עוצמות ביטוי מבעבעות הנדרשת בדרך כלל ליד במאי מרסנת, מחוללת נפלאות בדמות האם-ילדה הכבויה.

"אור", אם לסכם, הוא גם סרט בעל מחויבות חברתית נעלה, וגם מלודרמה מתוצרת מקומית שאינה מתביישת בהיותה כזו, ומבשרת – כמו "חתונה מאוחרת", "כנפיים שבורות" ו"האסונות של נינה" לפניה – את שובו של הז'אנר אל לב הקולנוע הישראלי. אולי עכשיו הגיעה גם העת לבחינה מחודשת של סרטי עובדיה.