האם ערפאת ניצח?

"ראיתם את הפרצוף של יצחק רבין, כשלחץ את היד של ערפאת על מדשאת הבית הלבן? אתם יודעים מה זה הזכיר לי? אתם מכירים את זה, כשאתם נכנסים לתחנת דלק, ופשוט מתים ללכת לשירותים. אז אתם מגיעים לשירותים המלוכלכים האלה עם הדלת המתפוררת, ומתלבטים אם לגעת בידית... זה בדיוק היה הפרצוף של רבין".

(המנחה ג'יי לנו, בבדיחה אקטואלית בעקבות חתימת הסכם אוסלו)

ישראלים רבים לא יאהבו את זה, אבל יאסר ערפאת הפך לאחד הסמלים הפוליטיים הגדולים בעולם ב-50 השנים האחרונות. פרצופו מזוהה מאוד ומככב כמעט בכל פתיח העוסק במאה ה-20. שמו מוכר הרבה יותר לאזרחי העולם מאשר שמות מנהיגיה של ישראל, ברובם. ערפאת הסמל היה תמיד גדול הרבה יותר מערפאת האיש, גם ובעיקר, למרבה התיסכול, כשהיה מנהיג ארגון טרור בינלאומי.

אבל האם בכך שהפך לסמל כה מזוהה עם המאבק הפלסטיני לעצמאות, לאייקון הכרחי של המאה ה-20 – הצליח ערפאת במאבקו מול ישראל? האם המעברים שעשה מטרור לעשיית שלום ושוב לטרור – היו חלק מאסטרטגיה שניתן לנתחה ולהצביע על הצלחתה או כשלונה? 

בעוד כחודשיים ימלאו 40 שנה להקמתו של הפתח על ידי ערפאת ואחרים. זוהי הזדמנות ראויה לבדוק את השאלה – האם ערפאת ניצח? האם העלאת הסוגיה הפלסטינית לראש סדר היום העולמי היא הצלחה, או שכישלונו להפוך למדינאי ולהקים מדינה מוחק אותה? האם בכלל ניתן לדבר על הצלחה או כישלון באמצעים של טרור ואלימות?

"ערפאת ניצח וייכנס לפנתיאון כסמל הפלסטינים"

פרופ' שאול משעל, חוקר התנועה הלאומית הפלסטינית בחוג למדעי המדינה אוניברסיטת ת"א, סבור "שערפאת בהחלט ניצח".

"ערפאת שם את הבעיה הפלסטינית על המפה באופן שאי אפשר להתעלם ממנה. אין בעתיד הנראה לעין גורם ישראלי או אחר שיוכל לטאטא את הבעייה הפלסטינית מתחת לשטיח. הוא הגדיר לפלסטינים את זהותם, ייחודם אל מול העולם הערבי. את צורות המאבק שלהם. הוא ליכד אותם ארגונית, החדיר בהם מוטיבציה.

"דורות שלמים של פלסטינים גדלו לאור האתוס והסמל שערפאת ייצג. אין אופוזיציה פנימית שיכולה לו. אין לי ספק שהוא ייכנס לפנתיאון כסמל הפלסטינים.

"אנחנו והוא מעולם לא הצלחנו לתקשר. ישראל נתפסה לפתרונות טקטיים רגעיים שמסיחים את הדעת מהמכלול, ראינו הכל מחור המנעול. אולי לא ראינו את הפתרונות ותדלקנו את דרך הפעולה הפלסטינית ואת הפוליטיקה הפלסטינית. שכחנו שהם העם החלש ואנחנו החזק".

"המעבר של ערפאת מטרור לשלום נובע ממציאות שאנחנו לא השכלנו לעקוב אחריה. לא ניגשנו בגישה קומוניקטיבית אלא מניפולטיבית. הגישה הקומוניקטיבית אומרת שצריך להתייחס אליו לא רק כאל יריב שצריך ליירט, אלא לחדור למפה שמגדירה את עולמו ומזה נגזרים מהלכיו".

"אף פעם לא ראינו שיש יותר מערפאת אחד"

"אין ערפאת אחד, יש כמה וכמה ערפאתים", מוסיף פרופ' משעל. "יש אחד שמזוהה לחלוטין עם הערכים הפלסטינים - הגדרת הלאום, האומה, המולדת. הסיפור הכי בן גוריוניסטי, הציונות הפלסטינית במיטבה, שהיה לו יד ורגל בעיצובו. השני הוא ראש הרשות הפלסטינית, שיש לו שאיפות קיומיות, מדיניות, כמנהיג העתידי של המדינה הפלסטינית. השלישי הוא האבא של כל הקהילות הפלסטיניות באשר הן.

"הטרגדיה שלו הייתה שלא נוצרה הזדמנות לברוח לכיוון פתרון מדיני כדי להחליש את היזדקקותו לשתי היישויות האחרות. הוא לא קיבל, לפי ראייתו, את המינימום הנדרש כדי לכונן פתרון מדיני - מבחינתו המינימום הוא גבולות 1967. הוא נגרר בעל כורחו ללהטט עם שלושת הכדורים גם יחד.

"הוא משתמש בטרור כדי לקדם אינטרסים של ציבור מסויים ויום אחרי זה אין לו בעיה להשתמש בכלים מדיניים. הוא נע בין הקווים, בין הטיפות, ברווח שבין שלוש היישויות.

"אם הייתה הבנה בצד הישראלי, יכול להיות שהיו נגזרים מהלכים פחות נחרצים מבחינה צבאית. כל פעם החלטנו שהוא משהו אחר, אבל לא הייתה לנו אף פעם ראייה סימולטנית. הוא יישאר כך עד יום מותו. אני לא רואה שבעתיד הקצר הנראה לעין שלו יהיה שינוי בתפיסה התלת ממדית הזו שלו".

"דרך הטרור של ערפאת ניצחה"

לחבר הכנסת פרופ' אריה אלדד (האיחוד הלאומי) אין ספק. ערפאת הצליח ובגדול. "ערפאת הוא סמל של הצלחה, ואם זה היה עוד נתון בספק כלשהו, באה תוכנית ההתנתקות של שרון והוכיחה לציבור בישראל ובעולם שהטרור השתלם. ערפאת הלך בקו שהביא פירות לפלסטינים, שקיבלו בעזרת הרובים שלו את מה שלא קיבלו האחרים".

"הוא הפך את הפלסטינים לעם, אחרי שמנהיגי ישראל טענו שאין עם פלסטיני. אחר כך טענו שלעולם לא ניתן להם מדינה, אבל עובדה שערפאת המשיך לרצוח יהודים וסלל את הדרך להקמת מדינה פלסטינית עצמאית, שאנחנו עדיין מסוגלים למנוע אותה, אך לצורך כך נצטרך להחליף את מנהיגינו. ערפאת תמיד היה טרוריסט והוא הבין שעוצמה רבה של טרור יכולה לשבור מנהיג, אפילו בסדר גודל של אריאל שרון". 

וכיצד ייזכר בדפי ההיסטוריה? לדברי ח"כ אלדד, הכל תלוי בתוצאות האינתיפאדה השנייה. "כששאלו את ראש ממשלת סין, צ'ו אן לאי מה דעתו על המהפכה הצרפתית, הוא אמר שמוקדם עדיין לקבוע. אותו הדבר ניתן לומר על ערפאת. אם ננצח במלחמה הנוכחית, הוא ייתפש כטרורירסט וכקוריוז, אך אם נפסיד חלילה, הוא ייזכר כמנהיג גדול. כך היה עם היטלר, שאם חלילה היה מנצח היה נתפש כמנהיג גדול. אולם למרות הכל, כל ההישגים של הפלסטינים, שאף אחד לא התייחס אליהם כעם לפני 40 שנה, צריכים להיזקף לזכותו של ערפאת".

"בא לבנות את המולדת אבל הצליח להרוס"

"ערפאת העלה את אש"ף על המפה והפך אותו לגורם של ממש, וזהו הישגו העיקרי", מסביר תא"ל (מיל.) שלום הררי, לשעבר היועץ לעניינים פלסטיניים במשרד הביטחון וחבר במכון לחקר הטרור במרכז הבינתחומי בהרצליה.

"הבעיה העיקרית של ערפאת היא שהוא אף פעם לא ידע איפה לעצור. היה לו יצר בנייה ויצר של הרס בו זמנית. הוא הגיע לשטחים עם סיסמאות של 'בניית המולדת' אבל הצליח להרוס חלק גדול מהבסיס שהממשל הצבאי השאיר לו, השחית את המנגנון תחתיו ויצר מערכת משפטית שהפכה לקרקס של ממש".

"מעם 'שלא קיים' ועד להכרה בינלאומית" 

אלוף (מיל.) דני רוטשילד, לשעבר מתאם הפעולות בשטחים וכיום נשיא המועצה לביטחון לאומי נשמע הרבה יותר נחרץ. "בקרב הפלסטינים הוא ייתפש כמי שהוביל אותם כברת דרך ארוכה, מכלום עד להכרה בינלאומית, וכאחד שעמד על דעתו שלא לוותר". 

"במקביל, בעיני העולם המערבי ייתפש ערפאת כמנהיג שפגע באפשרות לעשות שלום בין ישראל לפלסטינים, ובעיני העולם הערבי הוא ייתפש כמי שהגשים את החזון הפלסטיני אך היה 'טראבל-מייקר' לא קטן - לא היתה מדינה ערבית אחת שאירחה אותו והוא לא עשה לה צרות בשם הפלסטינים.

רוטשילד סבור שהמעברים שעשה מנהיג הפלסטינים מדרך הטרור, למדינאות, ובחזרה לאלימות הם בגדר "זיגזג של ממש, שבסופו של דבר הכשיל אותו".

יחד עם זאת, "אסור לשכוח איפה הוא התחיל; בסוף שנות השישים, כשהוא עלה לבמה, טענה גולדה מאיר שאין עם פלסטיני ותראו איפה הוא נמצא היום".

"גם טרוריסט וגם מדינאי"  

"ערפאת הוא גם טרוריסט וגם מדינאי, גם נכס וגם נטל, גם סיפור של הצלחה וגם של כישלון", אומר יו"ר תנועת יחד, ד"ר יוסי ביילין. "הוא נתפש בקרב הפלסטינים כאבי האומה. אבות אומה תמיד עשו שגיאות, אך נותרו כאלה - וכך גם הוא.

"ערפאת הוא האיש שהציב את הבעיה הפלסטינית באג'נדה הבינלאומית, שהיתה שם לפניו בקושי בצורה מינורית. היכולת שלו להקים את האירגון מאפס, להפוך את הפתח לאירגון המוביל באש"ף ולהפוך למדינאי בינלאומי למרות שאין לו מדינה - כל אלה יחד עם דברים רבים אחרים ניתן למנות לצד ההישגים שלו. מנגד - תמיכתו בסדאם עם פלישתו לכווית ב-1990 ורכיבתו על גבי האינתיפאדה השניה, אותה הוא לא יזם אמנם, אלה רק חלק מכישלונותיו".

"עצם העובדה שהוא הפך לגורם מוכר בעולם קידם מאד את הנושא הפלסטיני", מוסיף ביילין. "התמיכה העולמית בסוגיה הפלסטינית בשנות השבעים היתה הישג עצום של ערפאת, לעומת עמים אחרים, כמו הכורדים למשל, שלא זכו להישג דומה.

"הוא התחיל כטרוריסט, אט-אט הבין את חשיבותה של המדינאות, אך מעולם לא זנח את השימוש באלימות, בניגוד לאבו מאזן, למשל".