נוסעת לאט

קודם כל ולפני הכל: מה חשבתם שם לעצמכם כשקראתם לזה "המשאית"? מי רוצה לראות דרמה בשם "המשאית" שאיננה סיפור חייה של גאולה כהן? האם תיתכן כותרת מגרה פחות? אפילו "משאית זה כואב" יכול היה להישמע מעט אטרקטיבי יותר. גם לארוז, למתג ולשווק צריך לדעת. לפרטים נוספים: שידורי קשת.

עכשיו לעניין: אין שום בעיה עם "המשאית" – היא מושקעת, מבוימת היטב, משוחקת מצוין, מטפלת בנושאים חשובים, הכל ממש-ממש טוב. אולי בכל זאת בעיה אחת קטנה: היא די משעממת. כלומר, מתנהלת לה בעצלתיים, מכובדת ומהוגנת שכזו, לוקחת את עצמה במלוא כובד-הראש של "דרמה מהפריפריה" ובמקצב של – נו – משאית פוספטים על כביש הערבה.

כלומר, הנה דרמה הממוקמת בירוחם (אם תקשיבו ממש טוב, תוכלו לשמוע את ההתעוררות במכנסיה של ועדת המכרז), והמתרחשת סביב המציאות הצפויה המקושרת בתודעתכם עם "פריפריה": אבטלה, מחסור, עליבות, אנשים פשוטים אבל טובים, חלומות על טלוויזיה והעיר הגדולה, מסורת.

אלו חומרים ראויים לחלוטין, אבל "המשאית" מתקשה להציג דמויות מעניינות או מסקרנות במיוחד, ולספר באמצעותן סיפורים שיפתיעו, יחדשו, ירגשו, יקחו את העסק למקום שיגרום לכם לחזור. כי זה מה שדרמות טובות עושות – מ"אהבה זה כואב" ועד "עמוק באדמה": מייצרות דמויות קרובות אליכם ועדיין רחוקות מספיק כדי לרתק, ותופרות סביבן עלילה שלא עושה את מה שציפיתם, ועדיין מרצה אתכם.

"המשאית" נעה בנתיבים שמרניים יותר: הדמויות מוכרות לגמרי, העלילה שגרתית. ובכל זאת, לאורך העונה, "המשאית" קצת מתרוממת; בפרק הרביעי (למבקרים נשלחו פרקים לא רצופים) כבר יש שם סיפור גדול יותר, בעיקר בזכות לירז צ'רכי הנהדרת וריימונד אבקסיס המופלאה. גם העלילה קצת מעבירה הילוך, ולפתע "המשאית" נכנסת לאלמנט שלה, יש דרמה נוגעת, יש עניין. אבל זה לוקח ארבעה פרקים, כלומר שהבעיה היא כזו: שחקני "המשאית" טובים בהרבה מתסריטאיה. אם יש לכם סבלנות לדרמה בקצב ארמדיל-על-כביש-לוהט, "המשאית" שם בשבילכם.

יש בשר: "עובדה", פתיחת עונה, ערוץ 2, 20:40

פתיחת עונה חזקה ל"עובדה". אל תשאלו אותי על מאיר דגן – אין לי מושג אם הכתבה הזו חשפה דברים, לא חשפה, אם דגן הוא האיש הלא נכון במקום הנכון או להיפך, ולמעשה כל תחרויות המי-יותר-גבר-גבר הביטחוניסטיות האלה לא יחלצו ממני גם פיהוק. אבל אילנה דיין יודעת לשרטט פרופיל במיומנות, ומי שביקשו קורס מבוא אינטנסיבי לדגן קיבלו סחורת פרימיום.

מרתקת יותר היתה כתבתה של אורלי וילנאי על ויקי קנפו בשירות הכירורגיה הפלסטית המסחרית. וילנאי עשתה כאן את הבלתי אפשרי: היא יצאה לכתבה שבה ידוע מראש כי תשמש כלי בתעלול יחצ"ני זול ודוחה, במה שנראה כהחלטה מערכתית אומללה. למזלה, קנפו סיפקה סחורה טובה מהצפוי: היא חזרה בה מול המצלמה. מקנפו כבר למדנו לצפות לפריק-שואו בלתי צפוי, אבל וילנאי הצליחה לתעד, תוך כדי, את מנהל המרפאות הנכלולי למראה, את האופן הנצלני והדוחפני שבו עובדת מערכת קח-ותן יחצ"נית מהסוג הנחות הזה, ואת קנפו המסננת מאחורי גבו של מנהל המרפאות: "בא לי להקיא עליו" ו"סוף סוף ניצחתי את התמימות שלי". במילים אחרות: וילנאי יצאה לדשדש בביצת טראש וחזרה עם זהב.

איתי אנגל, מצידו, יצא להלוויית הראיס עם הנחת-עבודה נאיבית – היי, הם בסך הכל רוצים שנחבק אותם – אבל הצליח, ככלות הכל, לסקר את ההלוויה מזוויות אנושיות וצילומיות שטרם נראו. שורה תחתונה? מגזין עם בשר, כמו שצריך.