שעתנו היפה

גם אם היו ויהיו תקלות פה ושם, דומה כי מעטות בעולם כיום מדינות כמו מדינת ישראל שכך נחלצת לעזרת אזרחיה. באמריקה הגדולה מושכים כתפיים. בצרפת טובלים בשמפניה וברגלי צפרדעים, כאשר מן המסך ניבטות התמונות הקשות. אוי, אומרים, ועוברים לסדר היום.

לא כן אנחנו. אצלנו, הישראלים, כל טלי ורותם ומעיין ואיציק, שנעדרים מיום אסון גלי הצונאמי, הם כמו בני משפחה קרובה, חברים ממחזור מ"א בבית הספר התיכון או שותפים לפלוגה כ' בגדוד בגולני. אנחנו בישראל מלווים באהבה את דאגת המשפחות, כוססים יחד איתן ציפורניים במתיחות רבה וצווחים איתן משמחה כאשר הטלפון מצלצל משם. כאלה אנחנו.

זו שעתנו היפה. זו גם שעתם היפה של מי שבכל ימות השנה אנחנו אוהבים לקרוע להם את הצורה – משר החוץ ועד אחרון הפקידים במשרד החוץ, ששולחים היום שליחים אל האיים הבלתי נודעים כדי לדעת מה נשמע ולהעביר ד"ש הביתה, שמטורטרים בטלפונים המטרטרים ללא הרף יומם ולילה, ששוברים את הראש איך להגיע לצעירים שרצו שאיש לא יידע על מיקומם הגיאוגרפי. משרד החוץ היום, כמו צה"ל אתמול ושלשום, הוא הבבואה היפה לאמירה עתיקת היומין: "כל ישראל ערבים זה לזה".

אבל אנחנו גם יהודים: מחר, מחרתיים, בתום הסערה, ואולי כבר היום, יהיו שיתלוננו, ישאלו את "השאלות הקשות": איך לא היינו ערוכים למקרה כזה? ואיך, איך לא קיבלנו התרעה מראש?

לאמריקנים 1,000 עובדים בשגרירות בתאינלד, וקל להם להתארגן ולשלוח חמישה לשדה התעופה לקדם את פני הבאים. לישראל שישה עובדים, והם צריכים לקרוע את עצמם. דאגת הנחלצים ובני המשפחות מובנת, והמתח המלווה את חייהם בימים אלה מצדיק כל התפרצות וכעס שלהם, אך בשוך הסערה גם הם יבינו שאין זה בדיוק תפקידה של מדינת ישראל לאתר את בניהם היוצאים לטיול, וכל מעשיה במסגרת הטיפול והחילוץ הם "בונוס" לאזרחים הישראלים רק כיוון שהם ישראלים. (כמעט) אין אף מדינה כזאת בעולם.

כניסה אסורה

מדינת ישראל הציעה עזרה לממשלת סרי-לנקה, שגופות אלפים מאזרחיה מתנדנדות בשעות אלה על הגלים. 150 איש – רופאים, אחיות ואנשי הצלה – עמדו הכן לצאת לדרך, להציל חיים, לחבוש פצעים, לרפא חולים. איזו מחווה! למה מה, ארגנטינה הציעה משהו? שבדיה הריצה את רופאיה לשדה התעופה? איטליה גייסה את רופאיה ואת תרופותיה?

סרי-לנקה, שיודעת לקבל מאיתנו בחשאי כל עזרה, חששה מהסיוע הגלוי ודחתה את הלב הרחום והחנון של מדינת ישראל, כנראה מחשש לתגובות קשות של מדינות ערב ואולי גם של חלקים באוכלוסייה המקומית. במחשבה ראשונה, נטיית הלב שלנו היא להיעלב. לא יפה לדחות יד מושטת – בוודאי בשעת אסון. במחשבה שנייה, שיילכו לעזאזל!

דיה לצרה

הישראלי הסביר שואל בימים אלה את עצמו: ומה יקרה אם תהיה אצלנו רעידת אדמה בעוצמה גדולה? וכמובן, האם אנו ערוכים להתפרצות כזאת של איתני הטבע? התשובה היא ש(כמעט) כל הממשלות בישראל בעשר השנים האחרונות נתנו את דעתן לעניין ועשו את (מעט) ההכנות האפשריות למקרה של אסון המוני.

אבל התשובה האמיתית והכנה היחידה היא שאין הרבה מה לעשות. כדי להתכונן כראוי ו"להיערך כיאות" (מילה חביבה על התקשורת) צריך, למעשה, לבנות את מדינת ישראל מחדש.