שלום רב שובך

שלום רב שובך, "קץ הילדות". מזה שנים כבר אי אפשר להשיג את התרגום הישן (משלהי שנות השבעים) בהוצאת "עם עובד", ומביני-דבר אומרים שבני מזל שפגשו את המשומשים נאלצו להיפרד מתוכנית חיסכון קטנה. הנה מגיע תרגום חדש, מביתה של הוצאה חדשה לגמרי, "ינשוף", וזה הזמן לברכות כפולות: על היוזמה ועל המיזם בכללותו. הנהלת חשבונות – בסוף הטור: תחילה, למי שעדיין לא קרא – צרור המלצות חמות.

"קץ הילדות" הוא רומן רעיונות מן הטובים ביותר שנכתבו במאה העשרים, ודבר מן הדברים שאירעו אחרי כתיבתו לא גרם לשאלות הפילוסופיות שלו להחוויר או לדהות. בעיני זה גם הכותר הטוב ביותר שנכתב מעולם במסגרת ספרות המד"ב הקלאסית, אבל זה באמת פחות חשוב, משום שהספר פורץ בחן את גבולות הז'אנר ומותיר אותם מאחור, בעוד הוא נוסק לגבהים שאחרים בז'אנר יכולים רק לחלום עליהם מרחוק.

אנחנו נשארים בארץ

ב-1952, כשארתור סי. קלארק כתב את הקינה הגדולה שלו על סופה של האנושות, היו בעולם המערבי לא מעט סופרים גדולים ופסימיים ביותר שעסקו בדיוק בזה: רושמו של "1984" של ג'ורג' אורוול היה טרי לגמרי, וכך גם האימה הגלוייה של "חוות החיות". קלארק התוודע, ללא ספק, גם ל"בעל זבוב" של ויליאם גולדינג. אולי אפילו קרא את נאום פרס הנובל של ויליאם פוקנר, שבו הביע בכיר סופריה של אמריקה את הפחד העמוק שלו מפני יכולתה של האנושות להשמיד את עצמה בלחיצת כפתור.

לכולם היה יסודו מוצק מאוד לחשש, שכן זכרה של מלחמת העולם השנייה עמד באוויר, מוחשי מכל פטריה רדיואקטיבית מעל לגגות של עיר יפאנית כזאת או אחרת. הריסותיה של המלחמה טרם נעלמו מן הערים במערב, וכבר איימה המתיחות הבין-גושית על כולם כאחד. לפעמים, גם לסופרים לא היה לאן לברוח במחשבות שלהם, והיה עליהם להרחיק לאי בודד ("בעל זבוב") או לעתיד אפל (אורוול) כדי לנטוע בהם את משנתם הרעיונית.

סופרי מדע בדיוני של אותם ימים טרם זכו להכרה, וודאי לא להערצה, שמלווה אותם כעת. בראשית פריחתו של הז'אנר עסקו בעיקר בצעצועים מחשבתיים והיו מאוהבים בצירוף של מתיחת חוקי הפיזיקה (רצוי בספינות חלל שתוארו בהתלהבות, כולל כפתורי כרום ניקל נוצצים) ושאלת המפגש בינינו לבין אחינו העלומים שביקום. הז'אנר דשדש מעט בתוך עצמו, ופריצת הדרך הענקית שלו הגיעה כאשר ארתור סי. קלארק, איש מקורי עד מאוד (האגדה מספרת שהגה את לווין התקשורת המודרני בעת שירותו בזרועות הבטחון היותר-חשאיות של בריטניה), החליט להישאר בספרו בכדור הארץ ולבדוק מה קורה כשמעמתים את האנושות עם פחדיה העמוקים ביותר.

והוא מצא כי הפחדים הללו אינם נוגעים כלל למלחמה הקרה או לבדידות הקיומית או לתחושת הכלייה המתקרבת והולכת. הוא הבין כי המפגש עם יצורים חוץ-ארציים איננו חזות הכל, אלא פתח הדברים בלבד. כך שכבר בפרק הראשון, האדם לא יוצא אל הכוכבים – הם מגיעים אליו. וברגע שבו "ההיסטוריה עצרה את נשימתה", מתברר שהמין האנושי שוב אינו לבד.

ובניגוד גמור לכל התחזיות הקודרות ביותר, היצורים שספינותיהם הכסופות הענקיות מרחפות חרישיות מעל לערים, לא באו כדי להשמיד אלא דווקא כדי לטפח: את השלום והאחווה, את קץ עידן האלימות ואת סופו של הרעב. אכן, בזכותם של שליטי העל נדמה שכדור הארץ הופך להיות כוכב נסבל בהרבה, אפילו נעים. הם אמנם מרוחקים ואדישים רוב הזמן, לא נגישים לבני האדם – אבל אולי זה בשל המראה המבעית שלם, עם הזנב והקרניים הקטנות והכנפיים – ואולי זה בשל תבונתם העילאית, או העובדה שהגיעו מכוכב בו הכבידה שונה משלנו? ומדוע יש בינינו כאלה שמתנגדים נמרצות לשליטתם בעניינינו, אם הטיבו כל כך את חיינו? הרי הם מעניקים לאדם חירות שלא היתה כמוה ושגשוג שעליו יכול היה רק לחלום טרם בואם. ומה הם רוצים באמת, מה הם רוצים ולא אומרים? ומדוע אסור לאדם לצאת אל הכוכבים?

מטלטל כל פעם מחדש

בעט של אמן, בסבלנות של ציניקן ותיק שיודע היטב כיצד בונים דרמה, ביכולת מדהימה ליצור עמימות מפחידה יותר משל אורוול ב"1984" ויותר מרהיבה מזו של בורחס ב"האלף" (זוכרים את המפלצת שאיש אינו יודע כיצד היא נראית?), בונה ארתור סי. קלארק את דמויותיהם של שליטי-העל כקורבנות של טרגדיה – אבל כאלה שאינם יכולים לזכות כלל באמפתיה של הקורא, למרות טבעם המיטיב עם בני האדם. כי הטרגדיה האמיתית היא זו של בני אנוש, שנאלצים להיפרד מן החלום היחיד שבעצם מקיים את המין האנושי: החלום על החיים שאחרי המוות, אלה שיימשכו לנצח נצחים באמצעותם של הדורות הבאים.

וכאן מתגלה הגאוניות של קלארק, וכאן הופך הספר לאחד העצובים ביותר שתקראו אי פעם: במקום שבו האנושות צריכה להיפרד מילדיה. בהבנה העמוקה ש"שלב באבולוציה" איננו רק גורלו של מין כלשהו של חלזונות, אלא שלנו ממש. ובדרמה המכווצת את השלב הזה לשנים בודדות בחייהם של בני אדם, שמפסגת השגשוג שלהם נידונו לראות את כליית המין כולו.

לא אל זועם ולא בני אדם בחרונם הביאו את הגורל הזה על עצמם, כי אם יישות כה מרוחקת וכה לא מובנת, עד כי גם שליטי העל אינם יודעים כלל מנין באה ומדוע הם מצייתים לפקודותיה, והאם יש ביקום דבר חשוב מן החיים עצמם, כמו שקיומה של היישות הזאת מרמז בעליל. הנסיון לפענח אותה הוא חלק מן הטרגדיה של כולנו: מאמצינו להבין ייתקלו בחומה של הלא-נודע. להילחם אי אפשר. לקבל את הגורל בהכנעה? מעבר ליכולתו של המין האנושי.

מאז ומתמיד ניסתה הספרות – מד"ב ובכלל – לענות על השאה הגדולה, מדוע. מדוע אנו חיים כפי שאנו חיים, מדוע אנחנו נמצאים כאן, מדוע יש רוע בעולם. מה המייחד את ספרות המאה העשרים היא הופעתו של איש צנוע אחד מפראג, פרנץ קפקא שמו, שלימדנו להבין כי אין תשובה מנחמת לשאלה הזאת, וכי למרות זאת אנחנו נידונים לשאול.

ארתור סי. קלארק הוא אחד מצאצאיו המחשבתיים המוכשרים ביותר של קפקא: הוא פשוט נוטל את השאלה ומשחק עם כמה מגווניה הקודרים ביותר, ומשאיר אותה תלויה באוויר, כבדה ועלומה יותר מכל ספינת חלל שתראו בחייכם, מאיימת ומרהיבה כאחת, מצמיתה ומפרה כאחת – כי בתום הקריאה לא תוכלו שלא לשאול אותה שוב ושוב, לא תוכלו שלא להתבונן בעצמכם "מבחוץ" ולשוב ולהתנחם במה שיש, בידיעה שה"יש" הוא ארעי יותר מכפי שחשבתם עד כה. אני לא מכירה ספרים רבים שיכולים לגרום לקורא אלם מוחלט מלא בשאלות שאיש לא ישיב עליהן. אני לא מכירה ספרים רבים שהדהודם ועוצמתם ילוו אתכם כך, אם טרם קראתם. ואם קראתם – שובו אליו מדי עשור בערך, ותראו כיצד דווקא בבגרותכם, כשצברתם נכסים ותבונה, יש לספר הזה כוח לטלטל אתכם כל פעם מחדש, ובעוצמות הולכות וגוברות.

ועכשיו, נשימה עמוקה, והנהלת חשבונות.

כשהתחלתי לקרוא את התרגום החדש, חשבתי בשמחה על דור של קוראים צעירים שקשה להם להתמודד עם עברית ארכאית ועם כותרים מצהיבים ומתפרקים, שעכשיו מזומנת גם להם הנאה עצומה מספר כה משובח. וגם חשבתי שיפה עשו אנשי "ינשוף" שחידשו, וגם שמחתי – כי, אם לא הובהר עד כה, אני מאמינה ש"קץ הילדות" הוא ספר קלאסי, שבהחלט ראוי להתגורר בכל בית בו חיים אנשים חושבים. אלא שהפער בין השמחה לבין איכות הביצוע מוליד אכזבות לא קטנות.

הבה ונודה בקיומנו של משבר-תרגום רציני במחוזותינו: איכותם של רוב התרגומים שיוצאים לאור בישראל הולכת ופוחתת. שתי הוצאות ספרים יש לנו, שבהן מתאמצים לשמר איכויות גם בימים קשים: "עם עובד" הוותיקה ו"חרגול" החדשה מצטיינות בזה. כל האחרות יכולות לרוב להתבייש בפינה וגם לחשוב שוב על צייקנותן הגוברת והולכת כשמדובר בהוצאות על תרגום. ו"ינשוף"? הלכו וטרחו ורכשו את הזכויות ותרגמו מחדש, אבל לא טרחו להשקיע כלל בבקרת איכות.

שלוש בעיות רציניות יש לתרגום: ראשית, צמידות יתרה למבנה המשפט האנגלי, שהופכת את הטקסט לעיסה מילולית הכתובה בשפה הידועה כ"תרגומית", שפה שמקיימת חיץ דקיק של אי הבנה בין הקורא לבין הטקסט.

שנית, חוסר רגישות למבנה המשפט של ארתור סי. קלארק עצמו, אמן של מוסיקליות בפרוזה: דווקא במקומות בו היה על המתרגם להשאיר על כנו את מבנה המשפט והפיסוק האידיוסינקרטי של קלארק, הדבר לא נעשה.

ושלישית, מגוון של טעויות טפשיות לגמרי. דוגמאות: הבחירה ב"הגזע האנושי" כשכולנו אומרים "המין האנושי", בחירה שחוזרת לאורך הספר כולו. ועוד אינני יודעת מדוע תורגם "עשור וחצי" שבמקור ל"חצי עשור" בעברית, "צורות טורפדו" ל"צורות סיגרים", "תמיכה אישית" ל"תמיכה מוסרית", "רפורמות פוליטיות" ל"רפורמות חברתיות", "קולט כל מראה" ל"סופג כל הצצה", "קירות קמורים" ל"קירות מעוקלים", "רכבת איטית" (mule train) ל"שיירת פרדות" ו"ביצוע" (של יצירה מוסיקלית) ל"הופעה". ויש עוד. למרבה הצער, יש המון. אבל אולי עדיין לא מאוחר, ואולי יהיו בעליה של "ינשוף" מוכנים להשקיע בתיקונים במהדורה השנייה, שאני מקווה כי תבוא. אשמח לעמוד לרשותם, ללא תמורה ומתוך אהבה גדולה לספר, כדי לסייע ביצירת מוצר עברי טוב יותר.

קץ הילדות, ארתור סי. קלארק, מאנגלית: דוד חנוך. הוצאת ינשוף, 240 עמודים.