ואז, החברים ירקו לי בפרצוף

בדיוק לפני חודש, בשעת ערב מאוחרת, אחרי שנסגרו הקלפיות בגני התערוכה, התבשר עמרם מצנע, בטלפון, שהוא לא יהיה שר בממשלת ישראל החדשה, שבהקמתה כל כך תמך. חברי המרכז זרקו את יו"ר מפלגתם לשעבר הרחק לאחורי הרשימה, היכן שהוא בין יולי תמיר, בייגה שוחט ועו"ד חיליק גוטמן. לא נעים, אמר מצנע, אבל בלע את העלבון בשקט, כהרגלו, ונסע לביתו בחיפה, הרחק מאור הזרקורים.

יומיים לאחר מכן, בשבת בבוקר, הצטרף מצנע לביקור נימוסים שערך אהוד ברק אצל ראשי העדה הנוצרית בחיפה. פניו היו כה נפולות, שהיה מי שחשב שהאיש חולה, ממש סובל. אני בסדר, הרגיע מצנע, אבל בתוך תוכו הוא סער וגעש. עלבון התבוסה צרב את ליבו. לא כל יום נזרק יושב ראש לשעבר לכלבים בצורה כה בוטה. מצד שני, מצנע יודע שהחשבון שפתחו איתו אנשיו של בנימין בן אליעזר מהרגע שרגלו דרכה בשכונת התקווה הוא חשבון ארוך, שעדיין לא נסגר.

השבוע, ביום שני, חשב מצנע שהוא יוכל לתקן את הנזק התדמיתי, ולו במעט. הוא האמין, הנאיבי, שבזכות ההיגיון, בזכות מה שהבטיחו לו חבריו בארבע

 עיניים - יוכל להתמנות ליו"ר ועדת הפנים של הכנסת. "11 ח"כים", הוא אומר, "הבטיחו שיצביעו בשבילי". בסוף, ראשי העבודה הוכיחו, שוב, שהם ראויים למקום שבו הם ומפלגתם נמצאים, מזנבים בקושי אחרי הליכוד. בניגוד לכל הגיון, במהלך שהוא כולו פארסה אחת גדולה, בחרו חברי הסיעה בח"כ ע'אלב מג'אדלה, שרק נחת בכנסת לפני כמה חודשים, לעמוד בראש ועדת הפנים. מצנע שוב בלע את העלבון בשקט.

אלא ששתי התבוסות של החודש האחרון גורמות ליו"ר העבודה לשעבר לחשוב טוב טוב על עתידו הפוליטי. בדרך, הוא לא מפספס את ההזדמנות לסגור חשבון עם חבריו לסיעה, להשוות את מרכז מפלגת העבודה למרכז הליכוד, ולתת את התחושה שזו היא הקדנציה האחרונה שלו בכנסת כחבר בעבודה.

"הבחירה שנעשתה ביום שני היא ביזארית, מקצינה, עדות לפוליטיקה קטנה, אישית, מנוכרת ולא עניינית, שלא קשורה לניסיון או לכישרון", אומר מצנע ל-ynet. "אני לא מרגיש שהושפלתי, אבל צר לי על ההנהגה של המפלגה. האנשים התגלו במלוא דלותם ואפסותם, התגלה ששיקולים זרים מובילים אותם. כולם יודעים שמה שהם עשו זה אבסורד. זאת צביעות, וזה זועק לשמיים. אני לא מתכוון להתפטר עכשיו מהכנסת בגלל מה שקרה, אבל ללא ספק, זה מעורר הרבה מחשבות".

למה אתה מחכה, שאלתי את מצנע. מצבך הרי לא משתפר עם הזמן, וגם האנשים לא יהפכו טובים יותר. "אני לא אתפטר עכשיו כדי לא לתת לאף אחד את הסיפוק הזה", הוא אומר. "קרוב לחצי מיליון איש בחרו בי, ואני רואה בזה הישג. אני לא אתן ל-19 או לאלפיים איש במרכז לקלקל לי את מצב הרוח".

"נושא הפרישה שלי נמצא על השולחן", מודה מצנע. "זה לא יקרה עכשיו, אבל השאלה הגדולה היא מה באמת עושים עוד שנה. בשנה וחצי האחרונות שידרתי שאני עם רגל אחת פה ועם רגל אחת שם, במקום אחר. כל האמירות על חבירה למרצ לא עושות לי טוב במפלגת העבודה, וזה פגע בי. כרגע אני לא יודע להגיד לך מה אני הולך לעשות. אני לא רוצה להרים ידיים, להיכנע, לוותר. זאת תהיה פגיעה באותם מאות אלפים שהצביעו בשבילי, באותם אלה שמאמינים שאני מייצג פוליטיקה אחרת, נקייה וראייה מפוכחת של המציאות. לעשות לביתי זו כניעה, הרמת דגל לבן, ועוד לא התעייפתי מהמאבקים".

אפשר לחייך למשמע הדברים של מצנע. הנה, שוב, הוא מוכיח עד כמה הפוליטיקה היא לא באמת הזירה המתאימה לו, עד כמה היא זרה לו. מצד שני, אפשר גם לראות בדברים של האיש, שמסרב לשחק את המשחקים המלוכלכים של חבריו, עדות מעוררת חלחלה למה שקורה במפלגת העבודה. גם בה.

"אני מודה", אומר מצנע, "שלא ציפיתי לתוצאה שקיבלתי במרכז לפני חודש. יש בעיה בפוליטיקה הישראלית: יש בחירות אחת לארבע שנים, ובאמצע, מנהלים את הפוליטיקה חברי מרכז למיניהם. מרכז העבודה הפך להיות דומה למרכז הליכוד: כולם רוצים ג'ובים, תפקידים, שנטפל להם בבעיות האישיות. דבר כזה לא היה מעולם. חוץ מזה, יש קבוצה של אנשים במפלגה שעושה הכל כדי שאדע מאיפה משתין הדג. הם עושים הכל כדי לדחוק את מצנע לפינה. הממסד מאכיל אותי מרורים, כמו דליה איציק שניהלה את הסיעה בזלזול מוחלט בכל תהליך וכל נוהל. לצערי, זה מה שהציבור רואה".

מצנע מבקש לא לנקוב בשמותיהם של אותם "מחסלים" שמחפשים אותו כבר שנתיים, אבל הכוונה שלו ברורה: הוא מדבר על בנימין בן אליעזר, על דליה איציק, על חיים רמון, על אלי בן מנחם ועל אחרים. כל מי שהיה נגדו אז, כשהגיח מחיפה, נשאר נגדו גם היום, ועושה לו את המוות. "אני לא מוכן לעשות דברים שאחרים אולי עושים", מסכם מצנע. "אני לא מוכן לעשות דברים פופוליסטיים, ולא מוכן להיות צבוע ולא לומר אמת. לכן, כרגע אני לא יודע לומר מה יהיה איתי. אנ נאמן לתנועת העבודה, ואני חייב לאותם 500 אלף איש שבחרו בי. מצד שני, כל האפשרויות פתוחות. אם אחשוב שאוכל להשפיע על המהלכים ממקום אחר, אעשה את זה".

שכחו אותי בוועדה

יו"ר ועדת החוץ והביטחון, ח"כ ד"ר יובל שטייניץ, יושב כבר כמה שבועות טובים על קוצים, כוסס ציפורניים ומחכה. כמו כמה חברים נוספים בסיעת הליכוד, שטייניץ רוצה להיות משודרג, להתמנות לשר, לנוע קדימה על הציר הפוליטי. שנתיים בראשות ועדת החוץ והביטחון הספיקו לו, והוא מחכה לראות מה יחליט ראש הממשלה.

בינתיים, שרון לא ממהר להכריז על השדרוגים והצ'ופרים, והחברים מחכים. שטייניץ, איש נתניהו ביסודו שלא מונה לשר למרות מיקומו ברשימת

הליכוד, לא מחכה שהגורל ייקבע את עתידו, ומשדר רוחות מלחמה לעבר לשכת ראש הממשלה. "אף אחד לא אוהב שמדלגים עליו פעמיים או שלוש", הוא אומר. "בכנסת הקודמת היינו שלושה חדשים: ציפי לבני, דני נוה ואני. אני לא מוניתי לשום תפקיד. בכנסת הזאת, אני היחיד בעשירייה הראשונה של הליכוד שלא מונה להיות שר. דני נוה, שנמצא לפניי, וציפי לבני, שנמצאת אחריי - מונו. עליי הוא דילג. זה היה מאוד בוטה. הציע לי להיות סגן שר, אבל סירבתי, והלכתי להיות יו"ר ועדת החוץ והביטחון. בכל מקרה, עכשיו, אחרי שנתיים של שיתוף פעולה טוב, אני מצפה להיות משודרג".

ואם לא תהיה, אני שואל את שטייניץ, מה תעשה אז? "אם הוא ידלג עליי", משיב שטייניץ, "זו תהיה התנכלות מכוונת כמעט. ממש כמו פסילה. שום בר דעת לא ישלים עם דבר כזה, וגם לא אני. פעילים אומרים לי שאם הוא יפסח מעליי, זה כמו גט כריתות".

כלומר, אמרתי, אם לא תהיה שר, תהיה המורד שטייניץ. "מה פתאום", הוא אומר. "אני ענייני מאוד בנושא ההתנתקות, ולא אשנה את דעתי. אבל יש לי משקל ציבורי, ובינינו – לא פעם ולא פעמיים חסכתי ביקורת מראש הממשלה. אני מניח שזה כבר לא יהיה".