"בתי חיכתה 7 שנים לעלות, ומתה לבד באתיופיה"
לפני 3 שנים עלתה ארצה איניש אקל עם אחיה הגדול אווזה. שניהם האמינו שהילדים יבואו מייד אחריהם. אבל הילדים נשארו מאחור, ובתה של איניש נפטרה ממחלה. "בישראל היה אפשר להציל אותה. הם עזבו את הכפרים וכעת אין להם כלום". נציגי העדה האתיופית כבר שבעים מהבטחות. הם דורשים להעלות את משפחותיהם, ומוכנים לצאת למאבק
"הבת שלי נפטרה באתיופיה אחרי שבע שנים בהן חיכתה לעלות ארצה. את הילדים שלנו השארנו שם, והבטיחו לנו בשגרירות הישראלית שהם יעלו אחרינו. אבל כבר הרבה שנים הם מחכים שם לבד. אנחנו נקרעים בין המשפחה שלנו לבין מדינת ישראל שלנו".
אינש אקל (60), עולה חדשה מאתיופיה, ישבה בבית-הסופר בתל-אביב כשבידיה תמונות דהויות. שלוש שנים אחרי שעלתה ארצה עם אחיה, היא עדיין מחכה לילדים. בכנס חירום של מטה המאבק של העדה האתיופית, היא גוללה את סיפורה הכאוב, סיפורם של רבים מבני העדה.
"בשבוע שעבר הודיעו לי שהבת שלי נפטרה, הנה התמונה שלה", סיפרה אקל. "אני כאן וקיבלתי את ההודעה בטלפון. נפלתי ובכיתי כל כך הרבה, כי לא הייתי לידה. אם היו מסכימים להעלות אותה, היא הייתה יכולה להיות כאן ולקבל טיפול טוב יותר. היא חיכתה שבע שנים לעלות לארץ ובסוף מתה שם. דברתי איתה בטלפון והיא סיפרה שהיא חולה. יומיים אחר כך היא מתה.
"יש לי שלושה ילדים ונכדים שיושבים בגונדר ומחכים. אני כל כך מתגעגעת אליהם, ורוצה שיביאו לי אותם לישראל, לפחות את אלו שעדיין חיים. אני קוראת למשרד הפנים וממשלת ישראל שיביאו לי את הילדים שלי".
בכנס נכחו 300 מנציגי הקהילה, שמחו על קצב העלייה האיטי שמאפשרת ממשלת ישראל מאתיופיה. כל אחד מהם החזיק בידיו תמונות של הורים, אחים, ילדים ונכדים, קרובי משפחה שנותרו מאחור, בידיעה שתוך חודשים ספורים יתאחדו עם בני המשפחות שיעלו ארצה. התקוות התבדו, כשהמדינה קבעה מכסה של 300 עולים בחודש בלבד בכל שנה.
בעוד שבוע אמורה להתקיים פגישה בראשות ראש הממשלה, בה ידונו בתגבור קצב העלייה מאתיופיה. שאיפת מנהיגי הקהילה האתיופית בארץ היא לכל הפחות להכפיל את מכסת העליה.
אווזה אקל, אחיה הגדול של אינש, סיפר סיפור דומה. גם הוא עלה בתקווה שילדיו יגיעו מעט אחריו. "הם עזבו את הכפרים שלהם והגיעו לגונדר כשהם בטוחים שהם עולים לישראל. עכשיו אין להם כלום. אנחנו שולחים להם מכאן את המעט כסף שיש לנו כדי שלא ימותו מרעב. לי יש ארבעה ילדים שם. אשתי שבאה יחד אתי חולה מאוד מרוב געגועים לילדים שלה. כל הזמן חולמת על הילדים באתיופיה, רוצה לראות אותם לפני שתמות".
"כל הקהילה תתגייס למאבק"
גטנט אנוקה חזר לפני שלושה ימים מאתיופיה, לשם נסע כדי ללמד יהדות בקהילה. "נותרה לי שם דודה אבל אני מרגיש שכל אחד שם הוא קרוב שלי ולכן החלטתי לנסוע. אנשים שם עזבו את בתיהם ואת כל החיים שלהם כדי לעלות לארץ. הם מתגעגעים לקרובים שלהם שנמצאים כאן ולא מבינים למה לא רוצים אותם בישראל".
אברהם נגוסה, מנהל ארגון מכנף דרום לציון, שניהל את הכנס, סיכם את ההחלטות שהתקבלו בו: "קיבלנו מספר החלטות פה אחד. ראשית, מטה המאבק קורא לראש הממשלה ולשרים הרלוונטים להסיר את המכסה של 300 איש ולהעלות את הקהילה בצורה מזורזת ללא הגבלה, כפי שקורה בארצות אחרות. שנית, אנו קוראים לממשלה לתת הוראה לסוכנות היהודית שתיקח את האחריות על המחנות באדיס אבבה ובגונדר, ותסייע לקהילה לאלתר, סיוע הומניטרי וחינוכי.
"אם לא יבצעו את דרישותינו, נצא למאבק מתמשך. כל הקהילה תתגייס למאבק ואותם 300 נציגים מכל הארץ שהגיעו לכאן, יארגנו את כל הקהילה, למעלה מ-100 אלף תושבים. אנו קוראים לראש הממשלה וממשלת ישראל לפעול לפתרון הבעיה והסבל האנושי, ולייבש את הדמעות".
הרב מנחם ולדמן ביקש מכל הנוכחים "ליצור קשר עם המשפחות באתיופיה בטלפון או בכתב, לחזק את ידם שימשיכו בדרך בה אנחנו הולכים, ולא לתת לאף אחד להפריע ולקלקל את הדרך הנכונה לעליה לישראל".
במשרד הקליטה אומרים כי קצב העלאת בני הפלאשמורה עומד על 300 בשנה, ושינויו כרוך בתוספת תקציב. מלשכת שר הפנים, אופיר פינס, נמסר: "העניין נמצא במקום גבוה בסדרי העדיפויות של השר, תוך הבנה כי קיימת מצוקה אמיתית של ציבור גדול בישראל".
לפנייה לכתב/ת 
