מדיאה מאז ולעולם
ההפקה של המחזה העתיק שעלתה אמש ב"גשר" היא תיאטרון משובח ונדיר. אל תחמיצו
מעטות מדי הן הפעמים בהן בתוך החושך הגדול של אולם התיאטרון מצליח משחק החיים שעל הבמה לגעת בדיוק כה רב, לכוון ולפגוע הישר אל תוך נימי הנפש ולהאיר במאור גדול את הפגמים, הכשלים והיופי האיום של הבריאה האנושית. מעטות מדי הן הפעמים בהן מטלטלת ההתרחשות על הבמה עד כדי כך, שמרגע אור במה ראשון ועד אור אחרית שמסמן למחיאות הכפיים, אובדת לחלוטין תחושת הזמן והמרחב ואין בעולם דבר מלבדך ומלבד המתרחש לפניך על הבמה.
ההצגה "מדיאה", שעלתה אמש (ב') בבכורה על במת תיאטרון "גשר" ביפו, היא הוכחה ברורה לאחריות המוטלת על מקבלי ההחלטות בתיאטרונים - להשאיר את הפשרה האמנותית מחוץ לכותלי מוסדותיהם. בעידן שבו הרייטינג משתלט ומכתיב כמעט הכל, בא התיאטרון ומוכיח פעם נוספת שאפשר גם אחרת. גם הקהל, שמילא אמש את אולם "נגה" ביפו, ונותר ישוב בכסאות דקות ארוכות לאחר תום ההצגה, הוכיח שרעב לתיאטרון מאתגר קיים בהחלט.
מחזהו של אוריפידס נותר אכזרי ואפקטיבי כשהיה ביום כתיבתו לפני 2,500 שנה. במלבושיו החדשים מתחדדים הקולות שטוו במוחה של מדיאה את קורי המוות שהובילו למעשה הבלתי נתפש של רצח ילדיה.
יבגניה דודינה בתפקיד מדיאה מתכלה על הבמה כמו שרק יחידים יכולים. היא גורמת לצופה בה לבגוד ולפקפק בכל ערכי המוסר, לתהות על מהותו של הצדק וכוחו של הייאוש וליפול ברשתה מוכה ונטול כוחות. נוכחותה של דודינה יונקת את החמצן שמסביבה ולמרות שכמעט בלתי אפשרי להבליח לצדה, הצליחה הבמאית לנה קריינדלין להוביל ביד בוטחת ומיומנת את צוות השחקנים של ההפקה, לאפיין כל אחד מהם - אם את שחקני המשנה ואם את "המקהלה היוונית" המורכבת ממשרתותיה של מדיאה - ולהביאם לכדי מיצוי.
הבחירה בשחקן הצעיר מיקי לאון לתפקיד יאסון, בעלה הבוגדני של מדיאה, היא בחירה אמיצה שהוכיחה את עצמה. לאון, התגלמות הגבריות, מצליח לנוע מבלי לזייף על הקו הדק שבין כוח לחולשה ולהניע את הקהל מתחושות שנאה ובוז לחמלה ורחמים. הרעב של לאון השחקן, מלבה את התשוקה הבוערת - אם לכוח ולשלטון ואם לכיבושי מיטה של יאסון הדמות והשניים מתמזגים לכדי ישות אחת.
קריינדלין ממקמת את המחזה כולו על גדות הבריכה בחצר ביתם של מדיאה ויאסון, אולי רוצה לומר בזאת שמים גדולים לא יכסו על האהבה שהחמיצה וביקשה נקם, או על הדם שנשפך בגינה. מעצב התפאורה מיכאל קרמנקו הוא לא פחות מקוסם שהפך את במת תיאטרון "גשר" לחצר אחורית מדוגמת של בית פרטי המעוצבת בקווים נקיים ובצבעים קרים - כשבמרכזה הבריכה. הצבת הבריכה במרכז החלל מצמצת לכאורה את מרחב התנועה של השחקנים, אבל דווקא מרכוז ההתרחשות ממקד את הצופה. גם בתאורה המעודנת של אבי יונה בואנו (במבי) יש מן התחכום המאפשר מבלי להפגין נוכחות, להפנות את תשומת לב הצופים לדקויות.
התלבושות בהצגה, אותן עיצב מעצב האופנה ששון קדם, מעניקות מימד נוסף שמשרת נאמנה את תפישת הזמן בהפקה הנוכחית של "מדיאה". למרות העיצוב המודרני של הבגדים, שנותן תחושת "כאן ועכשיו", יש בו מן הפזילה לתרבויות אחרות ואולי לתקופות אחרות. בכך מטשטש קדם את הזמנים ומסייע לגשר בין ההווה שבא לידי ביטוי גם בעיצוב הבמה, לבין הטקסט הקלאסי שתרגם בן בר שביט תוך שמירה על נאמנות לרוח המקור.
הפקות כאלה הן הסיבה להמשך קיומה של אמנות התיאטרון מאז ועד עולם. דרך הפקות מסוג זו יוכל התיאטרון הישראלי לא רק להשתבח בעצמו אלא גם לטפח דור של יוצרים, שחקנים וקהל סקרן ומיטיב לכת. משמח לדעת שגם בעידן שמקדש את הזמניות, הארעיות והמהירות, אפשר עדיין להשתהות במשך שעה ועשרים דקות אל מול כוחה של אמנות אלמותית.
לפנייה לכתב/ת 
