העלאת הפלאשמורה: קשה בארץ, יותר קשה שם
אחרי שנים של ציפייה לאיחוד עם המשפחה שנותרה מאחור, עולי אתיופיה רואים סוף סוף אור בקצה המנהרה. הם מספרים על הגעגועים, על המצב הקשה כאן ושם ועל אלה שכבר לא יזכו להגשים את החלום
וורקיטו מלסה נמצאת שישה חודשים בישראל. חמישה מ-11 ילדיה עלו ארצה עמה ועם בעלה. השאר נותרו בגונדר וממתינים כבר למעלה מ-5 שנים לעלות.
סיפורה של מלסה הוא סיפורם של יותר מ-17 אלף בני פלאשמורה שנמצאים באתיופיה, בעיקר באדיס אבבה ובגונדר, ושם הם ממתינים כבר שנים להחלטת הממשלה להעלותם ארצה. אתמול (יום א') חלומם התגשם. עבור חלק, שהלכו בינתיים לעולם, זה היה מאוחר.
"הבעל שלי שוכב חולה בבית החולים הדסה, ואני כל פעם נוסעת לבקר אותו במונית, אז לא נשאר לי מספיק כסף כדי לשלוח למשפחה באתיופיה", מספרת מלסה (זהבה בעברית). מאז עלתה, לא ראתה וורקיטו את 15 נכדיה, ורק קשר טלפוני קצר מאפשר לה, מדי פעם, לשמוע מהם אות חיים.
"הבנים שלי עובדים שם בבניין כדי להרוויח קצת כסף, ואני מנסה לשלוח להם קצת מדי פעם, אבל המצב שם קשה. דיברתי אתם בפעם האחרונה לפני שבוע ואני מתגעגעת אליהם", היא אומרת. "כדי לדבר איתם, אני מתקשרת למישהו שנמצא כמה בתים לידם והוא קורא להם. להם אין טלפון בבית".
ארבע שנים חיכתה אסמונש רדה בגונדר, עד שקיבלה את היתרי העלייה. למרות שלוש שנות שהייתה בישראל, אותן העבירה במרכז הקליטה במבשרת, היא אינה יודעת עברית. היא מציגה תמונה ממוסגרת, ובה אישה זקנה ותמונה משפחתית שצולמה באחד הכפרים. "זאת אמא שלי ואלו הילדים שלי. הם נשארו שם ומחכים כבר שבע שנים לעלות. לאמא שלי נולדו תשעה ילדים, כולם בישראל אבל היא עוד באתיופיה". קרוב משפחה רחוק, אשר שהה עם המשפחה בגונדר, מת שם בזמן שחיכה לאישור עלייה.
שימי נגרו-אלמי עלה לישראל לפני כחצי שנה, עם אשתו וששת ילדיו, מהעיר גונדר. הוריו, אחותו ודודיו נותרו מאחור. שם הם ממתינים כבר שש שנים וחצי לאשרה.
"השתתפתי בהפגנה מול משרד ראש הממשלה, כי אני רוצה שכל המשפחה שלי תבוא לארץ. אולי עכשיו, אחרי שקיבלה הממשלה את ההחלטה, תוכל המשפחה שלי להגיע לישראל יותר מהר", אומר שימי נגרו-אלמי ממעונו הצנוע במרכז הקליטה של הסוכנות היהודית במבשרת ציון.
"ההורים של אשתי עלו קודם לארץ. הם נמצאים פה כבר שלוש שנים וגרים בקרית מלאכי. בזכות זה שהם פה, גם אנחנו הגענו לפה", אמר שימי. הם פה, אבל הוריה של אשתו, כמו גם אחיה ודודה - נותרו מאחור.
"אני שומר על קשר טלפוני עם אמי שם, אבל זה מאוד קשה. הם נמצאים במצוקה קשה", הוא מספר. "ההורים מנותקים מילדיהם שנמצאים כאן וזה כבר קשה. כל חודש אני שולח חצי מסל הקליטה שלי לאתיופיה כדי לעזור להם. הם גרים בבקתת בוץ, בלי חשמל, בלי מים זורמים, בלי שירותים. אני מפחד ממחלות ותאונות, שמתרחשות הרבה בכפרים ובקתות. אחות של סבתא שלי נפטרה בגונדר לפני ארבע שנים בגלל מחלה. אין להם שם כלום. כל מה שנשאר להם זה רק להמשיך ולחכות עד שיבואו לכאן, בעזרת השם".
החלטת הממשלה, להכפיל את קצב עליית בני הפלאשמורה מחודש יוני, ובעיקר ההכרזה על סיום העלאת שארית העדה בתוך שלוש שנים, זוכה לאהדה רבה בקרב העולים שזה עתה באו. מבחינתם, שאלת יהדותם ושייכותם לעם ישראל מעולם לא היתה מוטלת בספק ואין טבעית ממנה. הם אינם מבינים בביורוקרטיה, ולא יודעים "מי נגד מי". מבחינתם, להחלטת הממשלה יש משמעות אחת - הפסקת הסבל של קרוביהם באתיופיה ואיחוד מחודש עם ילדיהם והוריהם, כפי שמסביר נגרו-אלמי: "החלטת הממשלה טובה מאוד. היא יכולה להציל אותם ולהביא אותם לפה".