"ריטלין - ההבדל בין הצלחה מסחררת לכישלון מוחץ"

ולא רק ילדים - גם מבוגרים. הגישה הרווחת, שמתג ההפעלה של הפרעת הקשב מורד בגיל 18 ומאותו רגע ההפרעה לא קיימת, הוכח במחקרים

עכשוויים כמופרך מיסודו. כבר בתקופת מלחמת העולם השנייה, ציין צ'רצ'יל, על פי המיתוס, שהמלחמה היתה מסתיימת אחרת ללא הריטלין. הסברה היא שצ'רצ'יל, מנהיג גאוני עם הפרעת קשב, השתמש באותן שנים בתרופה.

הפרעת קשב נגרמת ע"י ליקוי בייצור הדופאמין, שהוא אחד החומרים המקשרים במוח. אני מעדיפה להסתייע בשפה ציורית ולא רפואית לתיאור המצב: בהיעדר קישור מספק בין פרודות המחשבה - הופכת זו למקוטעת. הסתברותית, יש חפיפה שלא נבדקה מחקרית דיה, בין אינטליגנציה גבוהה במיוחד לבין הקצרים הנוירולוגיים הללו. לשם כך הומצא הריטלין, שבעזבו את הגוף בתום פרק זמן ההשפעה (4-8 שעות, תלוי בסוג) - לא נותר ממנו זכר.

אני אמא לילד עם הפרעת קשב קלה, שלא לוקח עדיין ריטלין משום שבנפח תעבורת המידע הנדרשת בכתה ג', תבונתו, הכוונה הורית נכונה, מסגרת מסודרת וחוגים המלמדים אותו אסטרטגיות ארגון וביצוע, אין לו צורך עדיין בתרופה. בהחלט ייתכן שבהגיעו לחטיבה או לתיכון, הריטלין יהווה עבורו את ההבדל בין הצלחה מסחררת לכישלון מוחץ. אני מכירה ילדים אחרים, שהריטלין פשוט הציל את חייהם ועתידם.

כת הסיינטולוגיה עומדת מאחורי ההתנגדות לתרופה

קראתי גם את העדות של אותו בחור בן 26 שהופיעה בפני הוועדה. עדותו התפרסמה באתר "חדשות המחלקה הראשונה" והגבתי עליה בזמנו. הבחור מעיד בדבריו על הפרעה נפשית, שהריטלין אינו גורם לה. ייתכן ויש לבחון את האבחון והטיפול השגויים שקבל, שהביאו להזנחת הבעיה האמיתית ולכן להחמרתה, אולם לא הריטלין הוא המקור לה. "טיקים", OCD ובעיות נוירולוגיות ונפשיות נוספות שהוא העיד עליהן בכתיבתו, הן בעיות שלעיתים נלוות להפרעת הקשב. למיטב מיליוני המילים שקראתי בנושא עד כה - היכן שהטיקים מוגברים והופכים לתסמונות אחרות, הריטלין רק חשף את התסמונות ולא יצר אותן.

הנוער מסניף כל מה שאפשר לגרוס לאבקה

אי אפשר לייחס את כשליה המתמשכים של מערכת החינוך בטיפול בסמים, בילדים ונוער חריגים או עם לקויות ובאלימות בבתי הספר, לריטלין. הריטלין אינו הש"ג, אלא סם החיים - תרתי משמע - של 5-10 אחוז מהילדים, ודווקא, לרוב, הגאונים והמוכשרים והמבטיחים שבהם.

לסיפא, אספר שבעקבות אבחונו של בני, אובחנתי גם אני כבעלת הפרעת קשב ואני - בניגוד לבני - כן מטופלת בריטלין. כל מה שתרצו לדעת על היתרונות

והחסרונות של התרופה, אשמח לספר. התחלתי לקחת אותה בגיל 42, כאישה, שמחוננותה והצלחתה בחיים אינם מוטלים בספק, כמו גם כושר השיפוט ושיקול הדעת שלה. ובכל זאת היא נפתחה בפני אופקים חדשים, שהלוואי והיו נפתחים בפני בימי בית הספר. הצלחתי בחיי הצלחה יוצאת דופן, מבלי שאהיה מסוגלת למשל לסיים ולו סמסטר אקדמי אחד. עברתי שלושה בתי ספר תיכוניים ואת הבגרות סיימתי שנים אח"כ.

אני אשמח לראות את הוועדה נוגעת לכן בנושאים החשובים באמת:

• אבחון והשמה נכונים
• אבחון לבנות (ראו מחקרה של ד"ר רות אנגל-אלדר בנושא כשל מערכת החינוך באבחון בנות)
• הפיכת היועצות והפסיכולוגיות החינוכיות של בתי הספר לבעלות הבנה בתחום לקויות למידה והפרעות קשב (היום - הן רואות עצמן כמבינות ובפועל - רובן לא מבינות כלום)
• הדרכת מורות ללימוד תלמידים עם הפרעות קשב (שכאם - עלי לבצע בעצמי את ההדרכה, בהעדר ידע או מוטיבציה במערכת החינוך, ולעיתים לממן מכיסי הדרכה ע"י פסיכולוגית חיצונית).
  

כל אלו ואחרים, אם ייעשו, יקטינו את מספר האבחונים השגויים וימקדו את הטיפול כבר בגילאים הצעירים, באופן שיאפשר צמצום הבעיות בגילאי חטיבה ותיכון.

נכון, יותר אטרקטיבי ומתוקשר לעסוק בוועדה בנושאים שערורייתיים, אולם השערורייה לא קיימת. הריטלין היא תרופה מצוינת, מוכחת, בדוקה. אם כל המערכת תלמד להתייחס לילדים הללו, שהם מהטובים בין ילדיה, במקצועיות רבה יותר - הדיון יהפוך אמנם לאפרורי, אך אפקטיבי.

תודה,

חנה בית הלחמי

• הכותבת היא עורכת משנה של אתר הדרך למעלה