בלוז לישראלי התחמן

זה אולי ישמע מוזר, אבל את "מטאליק בלוז" עדיף היה לשחרר לאקרנים בשתי גרסאות. גרסה אחת, שמיועדת לקהל זר, והאחרת – בעבור הצופה המקומי. בזו האחרונה מוטב היה לעדן את כל אותן קלישאות הקשורות בזיכרון השואה העולות בעת ביקור בגרמניה.

יש משהו גס וצורם באופן שבו מתאר הסרט את סיוטי העבר הרודפים את בן הדור השני לשואה הנתקל לראשונה בשוטר גרמני ורכבת גרמנית, שכן האסוציאציות הן כה ברורות, כה מובנות מאליהן בעבור הצופה הישראלי, עד שהמחזתן על הבד – כפי שהיא נעשית כאן – מייצרת, במחילה, אפילו מידה של זילות. לשיאה מגיעה וולגריזציה זו של זכר השואה באחת הסצינות המסיימות את הסרט, שבה מדמה עצמו אבי קושניר, אחד משני הגיבורים פה, כאילו הוא נרדף ביערות על ידי קלגסים נאצים, וכל זה שעה ששוטר גרמני בא לעוצרו. מישהו – במאי, עורך – היה צריך בשלב הזה להגיד "עד כאן!".

אך אל תניחו לפסקת הפתיחה להטעות אתכם. "מטאליק בלוז", סרטו של דני (נוקיו) ורטה ("קוקו בן 19" ו"אספלט צהוב") שעולה הערב (ה') על אקרני הארץ, הוא רוב הזמן קומדיה מלבבת ואפילו חכמה המבוצעת בהצלחה. גיבוריה הם שמואל וסיסו (קושניר ומשה איבגי), צמד סוחרי מכוניות משומשות הרוכשים "לינקולן קונטיננטל" מהודרת מפלסטיני קשיש תמורת סכום מגוחך. משוכנעים שזכו בהזדמנות נדירה להתעשרות מהירה, הם נוסעים יחד לגרמניה כדי למכור שם את המכונית לחברה המתמחה בכלי רכב נדירים לאספנים. על הקורות אותם שם לא נרחיב, רק נציין שבהדרגה הופך מסע הניצחון למסע הישרדות, שבמהלכו עושים השניים כל מאמץ כדי להציל את שארית כבודם וכספם.

אפשר לראות ב"מטאליק בלוז", שזיכה את יוצרו בפרס התסריט בפסטיבל ירושלים אשתקד ואת איבגי בפסלון אופיר לשחקן המשנה המצטיין, הערה שנונה על חלום ההצלחה הישראלי, ובשני הקומבינטורים שמואל וסיסו המבקשים לממשו, את יורשיהם של סלאח, ארבינקא – ולמעשה מרביתם של גיבורי הבד המקומיים, העממיים – שאף הם השכילו לתכסס את הדרך למימוש מאווייהם. אכן, הסרט במיטבו נראה כאילו הגיח מאחד הפיליטונים של אפרים קישון המנוח, זה שעיצב את הקווים לדמותו של הישראלי הנפוץ – המאכער, התחבולן, שמסדר את החבר'ה. אלא שהגיבור הקישוני התאים לישראל אחרת, זו התמימה של פעם, ואילו שמואל וסיסו, המבקשים לעשות את הבוכטה שלהם על חשבונו של – לא במקרה – פלסטיני במצוקה, כבר מייצגים את הפן הציני, הפתטי, הכוחני אפילו, של אותו גיבור ישראלי שפניו כפני המדינה.

אף זאת – המסע שעורכים שני הלוזרים הללו על פני האוטוסטרדות של גרמניה הקפואה מבקש לעסוק, למן ראשיתו כמעט, בדימוי הקורבן שמזין את התודעה הישראלית ב-60 השנים האחרונות ובמקום שממנו צמח. מבחינה זו, "מטאליק בלוז" הינו הסרט הישראלי השני בתקופה האחרונה לאחר "ללכת על המים", שמעמת את הישראליות של היום עם זכר העבר הטראומטי בגרמניה. אך אם סרטם של איתן פוקס וגל אוחובסקי גולל סיפור של גאולה – על פיו אותו עבר טעון הוא המקור לחלל שנפער בלבו של המאצ'ו הישראלי, זה שאיבד את היכולת להרגיש, ועל כן אחרי הכל אינו אלא קורבן בעצמו (ומכאן משולל אחריות למעשי הדיכוי שלו בהווה) – סרטו של ורטה דן באופן שבו גרמניה היא המקור לתודעת הקורבן ותחושת הרדיפה הנמצאות בבסיס הזהות הישראלית.

קושניר ואיבגי נפלאים כצמד חברים במסדר אבירי ה"סמוך" הישראלי כל כך, אשר מוצאים עצמם נעים ונדים חסרי כיוון ומטרה בנופים האפורים של גרמניה, ו"מטאליק בלוז", על אף הליקויים שפורטו לעיל ובזכות תסריט משעשע ונוגע ללב, משכיל דרך סיפורם לעצב קומדיה קטנה וסימפטית על מהות הישראליות.