לזכור או לשכוח?

כ-60 שנה לאחר המלחמה ההיא ההתמודדות עדיין לא נגמרה, והצורך להזכיר עדיין לא נעלם. "צחוק של עכברוש", אופרה חדשה המבוססת על רומן מאת נאוה סמל שהלחינה אלה מילך-שריף, היא תולדה של הצורך הזה. הפרוייקט הייחודי, המשותף לתזמורת הקאמרית הישראלית בניצוחו של אורי לשמן ותיאטרון הקאמרי, יעלה בבכורה במוצ"ש הקרוב ומציג לראשונה אופרה בעברית שמתעמתת עם השואה. בעיני היוצרות, שכתבו במשותף את הליברטו העברי לאופרה, גם בזה טמון ניצחון קטן.

ספרה של סמל שנע בין עתיד לעבר, בין ז'אנרים ספרותיים שונים ובין הזיכרון לשכחה, הוא בחלקו אגדה, בחלקו ספר שירה, בחלקו פנטזיה עתידנית ובחלקו יומן.

העלילה מספרת את קורותיה של ילדה בת חמש שהוחבאה במהלך המלחמה בבור תפוחי אדמה בכפר קטן שבפולין ושרדה. על סף המילניום החדש היא יושבת בביתה בת"א וחושפת את הפצע לראשונה בפני נכדתה שכותבת עבודת שורשים.

"קראתי את הספר והוא מאוד גירה את הדמיון שלי. בפרק האחרון ידעתי שאני כותבת אותו כאופרה", מספרת מילך-שריף, "כשפניתי לנאוה וביקשתי את אישורה היא אמרה שהמבנה הייחודי של הספר לא מתאים ליצירה דרמטית בימתית. התעקשתי והיא נתנה את בירכתה. כתבתי טיוטת ליברטו ראשונה שהפכה לחלוטין את המבנה של הספר ועל הטיוטה הזו התחלנו לעבוד יחד. הנושא המרכזי של האופרה הוא הוויכוח בין אלה שמבקשים לזכור לבין אלה שמעדיפים לחיות בשכחה".

למה בחרת לכתוב דווקא אופרה ולא יצירה קונצרטנטית או אורטוריה?

"כתבתי כמה וכמה יצירות קונצרטנטיות לזמרים וזמרות והז'אנר של יצירות קוליות מאוד מוכר לי הן כמבצעת סולנית והן כמלחינה, אבל היצירה הזו היא יצירה דרמטית ולכן האופרה היא המקום הטבעי שלה".

עודד קוטלר מביים פה לראשונה באופרה.

"נכון, עודד מורגל לעבוד מול מחזה ובאופרה כמו באופרה הדרמה הרבה פעמים מתרחשת דווקא במוזיקה ולא בטקסט. הרבה אנשי תיאטרון לא ממש יודעים מה לעשות ברגעים כאלה, אבל עודד שונה. אני מברכת בכל יום שעובר על המזל שהפגיש ביננו. מההתחלה רציתי שהוא יביים את האופרה אבל לא העזתי לפנות אליו מכיוון שמדובר בהפקה דלת תקציב שכולו גויס מתרומות. נפגשנו במקרה בפסטיבל עכו האחרון וסיפרתי לו על הפרוייקט ובאותה הזדמנות אמרתי שעדיין לא מצאנו במאי והוא מיד הביע עניין ואמר שישמח לקחת בו חלק. הוא הביא איתו להפקה רגישות, עומק והבנה".

הנושא המרכזי באופרה הוא שימור הזיכרון, שזה בדיוק מה שנאוה סמל עושה בספריה, ומה שאת ואחותך, שוש אביגל ז"ל, עשיתן בהוצאתו לאור של "ואולי השמים ריקים", אסופת יומניו של אביכן שהיה ניצול. 

"כצברית, נושא השואה ממש לא העסיק אותי ואפילו עורר בי התנגדות. עד גיל מאוחר חייתי בבית של ניצולים שהיה כבד, קשה, נטול שמחה וחום. רציתי לברוח מזה ולא לשמוע יותר מדי. העימות הראשון האמיתי שלי עם הגורל של הורי ואבי בפרט, היה דרך היומנים. היומנים המקוריים אבדו לו בפולין והוא היה משוכנע שהם אינם. בשנותיו האחרונות הוא כתב אותם מחדש בעברית. רק אחרי מותו נמצאו היומנים המקוריים ואחותי ואני תרגמנו אותם לעברית. דרכם נחשפנו לראשונה לסיפור חייו, אבל רק בכתיבת המוזיקה באמת התמודדותי עם השואה. האם הספר של נאוה נגע בי מפני שהוא עוסק בנושא השואה? אני לא יודעת. ברור שהרגישות לנושא קיימת, אבל מה שהיה חזק יותר היתה המוזיקה ששמעתי תוך כדי קריאה. זה לא רק לשמר את זיכרון השואה, יש בזה גם אתגר גדול לקחת יצירה מז'אנר אחד ולהפוך אותה למשהו אחר".

זו היצירה השנייה שאת כותבת שעוסקת בנושא כך שמן הסתם הזיכרון חשוב לך.

"בנובמבר ביצעו את 'ואולי השמים ריקים' בגרמניה בפני תלמידי בתי"ס וקהל רגיל. בעקבות המפגש עם התלמידים הבנתי שזה אולי התפקיד החשוב שלי בחיים – להביא את היצירה לאלה שלא רוצים לדעת או לזכור. ב-8 במאי, יום סיום המלחמה, תבצע הפילהרמונית של לובלין בפולנית את 'ואולי השמים ריקים' בניצוחו של נעם שריף וגם זה ניצחון. אני יודעת שאם אבי היה בחיים, הוא היה אומר לי שזו הנקמה האמיתית. אבא שלי רצה נקמה, הוא רצה שהעולם כולו ידע את הסיפור שלו ודרכו את סיפורם של רבים. אנשים בעולם, כולל יהודים, לא רוצים לדעת ואסור לנו לתת לשכחה לבלוע את הזיכרון. עם זאת, השאלה היא איך מזכירים ובאיזו דרך ואני מקווה שהדרך שבחרתי מסייעת במידה כזו או אחרת".

מדוע עד היום נמנעו מלכתוב אופרות בעברית שנוגעות בנושא השואה?

"מבקר המוזיקה הקלאסית של 'ידיעות אחרונות', חנוך רון, כתב על 'ואולי השמים ריקים', שעד היום אמרו שזה בלתי אפשרי לכתוב על השואה והנה ההוכחה ההפוכה. אני חושבת שמאורעות השואה מזעזעים כ"כ שאנשים פחדו מההתמודדות. אצלנו זה שונה כי גם נאוה וגם אני כותבות את עצמנו בגלל שאנחנו דור שני, זה מה שחלחל לתוכנו ויצירה אמנותית חייבת לנבוע מהמקום הכי פנימי".

"היה לי ברור שאנשים ידברו ויתהו האם הסיבה שהיצירה עולה דווקא שם אינה קשורה לקשרים המשפחתיים של נאוה ושלי. האמת היא שהיצירה הוגשה בדראפט ראשוני למספר גופים ובהם אביגדור לוין, יו"ר המועצה הציבורית של התזמורת וראש האגף לאמנויות בעיריית ת"א, שהיה הראשון שהרים את הכפפה. מה שעמד נגד עיני היה טובת היצירה ומכיוון שאני חושבת שהתזמורת הקאמרית הישראלית היא תזמורת מצוינת ולכן אכסניה טבעית ליצירה, היא זו שתבצע אותה למרות הבעייתיות. לתזמורת הקאמרית אין אולם משלה, זו אינה הפעם הראשונה בה היא משתפת פעולה בנושא עם תיאטרון הקאמרי ואני לא חושבת שאני צריכה להתנצל על כך. זו יצירה שאני מאמינה בה".

העובדה שאת נשואה לאייקון תרבותי בתחום היצירה שאת עוסקת בו לא מאפילה לעתים על היצירה שלך?

"זה נכון שאני אשתו של נעם שריף, זה נכון שאני חיה עם מוזיקאי שהוא משכמו ומעלה ולמרות שמעולם לא הייתי סטודנטית שלו, מה שלמדתי ממנו ב-22 השנים שאנחנו יחד, לא למדתי מאף מורה. אין לי ספק שלא הייתי יכולה לכתוב את היצירות שלי ובוודאי את האופרה הזו, בלי כל מה שספגתי ממנו. זה לא פשוט ליוצרת כמוני להיות אשתו של נעם שריף בארץ. בחו"ל שופטים אותי ע"פ היצירה שעד עכשיו התמזל מזלי ואהבו. בארץ זה מסובך, יש הרבה אמירות מרושעות והייתי רוצה שאנשים לפני שהם נותנים לעצמם את זכות העמדה, שיבואו וישמעו ורק אז ישפטו. נעם ואני יוצרים מאוד שונים והפרגון והתמיכה שאני מקבלת ממנו הם ללא סייג. למרות הקשיים לא הייתי מוותרת לרגע על מה שיש לי. אני גאה להיות אשתו והזמן יוכיח אם אני יוצרת ששווה בזכות עצמה".

מתיאטרון "הקאמרי" נמסר בעניין זה: "נאוה סמל ואלה מילך-שריף אינן מקבלות שכר או תשלום כלשהו עבור האופרה. אנשים פרטיים, קרנות וגופים תרמו לכיסוי ההוצאות ההפקה שתעלה חמש פעמים בלבד לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה. בנושא שכר האולם: התיאטרון הקאמרי מקבל את כל ההכנסות משלושה מופעים של האופרה, המתקיימים עבור המינויים של הקאמרי ועבור חברי אגודת הידידים של הקאמרי. התזמורת הקאמרית מקבלת את ההכנסות משני מופעים הנערכים עבור מינויי התזמורת הקאמרית. שכרו של הבמאי עודד קוטלר הינו חלק מתקציב ההפקה שכוסה ע"י התרומות".

יש לציין כי מינהל תרבות תמך בסכום של 35 אלף שקל לתזמורת הקאמרית הישראלית להלחנה וביצוע היצירה במסגרת מיוחדת המסייעת לעידוד וכתיבת יצירות מוזיקליות ישראליות מקוריות. מתוך סכום זה 25 אלף שקלים אמורים היו להיות מועברים למלחינה, אך היא בחרה לתרום את הכסף לתזמורת לצרכי הפקה.