"שרים לנו מוחמד ההומו במגרש"

"מוחמד ההומו", "מי שלא קופץ שהיד", "הר הבית בידינו" – אלה השירים שהומצאו במיוחד עבורנו, בני סכנין. כשאנחנו באים למגרש, האוהדים של הקבוצה היריבה שואגים את השירים הללו כבר שעה לפני המשחק ועד שאנחנו עוזבים את האצטדיון. את מי זה משרת? למי יש אינטרס לעשות את זה?

לפעמים יש גלישה גם לאלימות פיזית. במשחק האחרון נגד בית"ר ירושלים, באצטדיון רמת-גן, יצאתי החוצה וראיתי איך שוברים מכוניות, איך מכים אוהדים. אחד מאוהדי סכנין כמעט איבד עין, ונאלץ אחר-כך לשכב שלושה ימים בבית-חולים. נכון, אנחנו ערבים, אבל מצד שני - אנחנו אזרחי המדינה. ובסך הכל באנו לשחק כדורגל. כמובן, גם כמה מהאוהדים שלנו צריכים לשפר את התנהגותם. אני לא אומר שכולם אפיפיורים.

למען ההגינות, צריך לומר שלא בכל הקבוצות זה כך. עם כמה מהן דווקא יש לנו שיתוף פעולה מצוין. כשהאוהדים בנצרת עילית או בבני יהודה מתחילים, השחקנים והיו"ר מרגיעים אותם, אומרים שזה לא מכובד. בעיה מיוחדת יש לנו עם בית"ר. אמנם, בין השחקנים וההנהלות יש יחסים טובים. אבל בכל זאת, אנשים לוקחים את החוק לידיים.

אנחנו מתעסקים בספורט. ספורט ותרבות הולכים יחד. אדם שצועק לנו "מי שלא קופץ שהיד" - כנראה אין לו תרבות, והוא לא שייך לעולם הספורט. הוא בסך הכל מקצין עוד יותר את המצב, מעכיר את האווירה. אנחנו צריכים להתגייס נגד האלימות ולמען הדברים היפים. הנוער מסתכל עלינו, אנחנו מייצגים אותו. מוטב שילמדו מאיתנו את הדברים הטובים.

כשעבאס סואן כבש את השער מול אירלנד, כל המדינה קפצה משמחה. בשבילנו זו הייתה שמחה כפולה: קודם כל בשביל המדינה, אבל גם בשביל המגזר. בעקבות הגול, ההזדהות עם סכנין גדלה בחלקים גדולים במדינה. הנה, קבוצה בלי מגרש אימונים ראוי מצליחה לייצר שחקן ענק שכזה, שמחמם לכולם את הלב. ופתאום, גם מי שלא ממש ידע למצוא את סכנין על המפה, מכיר לנו תודה.

בני סכנין, כמו סכנין עצמה, היא דוגמה לדו-קיום בשלום: אין אצלנו שום פער בין יהודי, ערבי ושחקן זר. זו משפחה אחת, עם שייכות אדירה (אבל עם תקציב מגוחך). בשביל התושבים, השחקנים היהודים הם מלאכים. אחרי האימון או המשחק בשבת, הם באים להתארח בבתים. אין פה בית או משרד בלי פוסטר של הקבוצה על הקיר. וכל המשפחה - יהודים, ערבים וזרים - מופיעה יחד, כאיש אחד.

אומרים שאנחנו לא מכבדים את ההמנון. זה פשוט שקר. אני לא מסתיר: צר לי שכאשר קבעו אותו, לא לקחו בחשבון את המיעוט הלא יהודי, שגודלו 18 אחוזים. משרד החינוך מבין זאת, ולא דורש מאיתנו ללמד את "התקווה". אבל אנחנו מכבדים ותמיד כיבדנו את המנון המדינה.

צריכים לזכור שבתור פלסטינים אזרחי ישראל, אנחנו נמצאים בין הפטיש לסדן - בין אחינו למדינתנו. לכן, אנחנו המגזר שסובל מהסכסוך יותר מכולם - יותר מתל-אביב ואפילו יותר מעזה. לשמחתי, בתקופה האחרונה היהודים חוזרים אלינו, למסעדות ולבתי-הקפה. אני גאה לומר שהקבוצה תרמה לכך. יש לנו הרבה אוהדים מסביב. בכרמיאל, למשל, כולם מכירים את השחקנים.

אבל השקט הזה לא מספיק. אנחנו רוצים שלום אמיתי בין שתי מדינות, שחיות זו לצד זו. כשיהיה שלום בין מדינתנו לבין אחינו, הקרע הפנימי שלנו יתאחה. אנשי ואדי ערה לא ירצו לחיות בפלסטין, הם יגלו נאמנות למדינה. כשיהיה שלום, אפשר יהיה גם לדבר על שירות לאומי במגזר. אני בעד. עד אז, אין בכך טעם. המצב רגיש מדי.

כשאני שומע על מפגש בין אב שכול פלסטיני ליהודי, אני אומר, כל הכבוד. הקרבנו את הבנים, בואו נפתח דף חדש למען הילדים שלנו. בואו נחיה יחד ונשכח את העבר, שלא נותן לנו מנוח. ודבר ראשון, בואו נפסיק עם הגזענות.

מונולוג שני בסדרה