מיליון ביקורים בבתי בושת כל חודש

כמיליון "ביקורים" נרשמים כל חודש בבתי בושת בישראל - נתון מדהים זה כלול בדו"ח ראשון מסוגו שפורסם היום (ב') על-ידי מוקד הסיוע לעובדים זרים, והקליניקה למאבק בסחר בנשים של האוניברסיטה העברית בירושלים. סביר להניח שהערכה זו כוללת לקוחות "מתמידים", אך גם כך מימדי הביקוש עצומים. 

מהדו"ח, שחיברו חני בן ישראל ועו"ד נעמי לבנקרון, עולה כי ללקוחות תעשיית המין אין מאפיינים ייחודיים. דודי (שם בדוי), בעליו לשעבר של בית בושת, סיפר לוועדת החקירה הפרלמנטרית בנושא הסחר בנשים על לקוחותיו: "היה לי ראש עיר מאד מפורסם... היה לי רב מאד מפורסם... היה לי שחקן קולנוע... מצד שני, הלקוחות הם אנשים רגילים... בשעות היום באים אנשים נשואים, בשעות הערב באים רווקים".

בגוף שלישי ותחת הכינוי "אדן", כותבת קטיה - קורבן הסחר בנשים: "אחר כך היא בכל זאת התחילה לשתות... זה עזר לה. לא היה לה אכפת יותר, עכשיו כאב לה פחות כשאנסו אותה. כן, אנסו, זאת המילה. כי בכל פעם שאדן הייתה איתם, עם הגברים האלה, אף אחד מהם לא שאל אותה אם היא רוצה או לא". דבריה של קטיה, יחד עם עדויות נוספות, מופיעים בדו"ח, הדן בלקוחות "הנעלמים" של הנשים הנסחרות בתעשיית המין בישראל.

אחד הלקוחות, הנאשם באונס קורבן סחר, אמר בעדות בבית משפט, המופיעה בדו"ח: "מדי פעם אני נוהג ללכת להתפרק קצת במכונים. ההבנה שלי היא שהבנות מקיימות איתי יחסים ברצון בתמורה לכסף שהן מקבלות. אני לא כופה את עצמי על אף אחת. כשאני בא למכון, אני לא בא לאנוס. אני חושב שאני מתנהג כבן אדם מהיישוב".

הדו"ח קובע כי סחר בנשים אינו אפשרי ללא ביקוש מצד הלקוחות, שאף נוטלים חלק בטרור היומיומי המופעל על הנשים מאחר והתשלום שהם משלמים מקנה להם בעלות מלאה עליהן לזמן קצוב. חרף תפקידם הפעיל של הלקוחות בשעבוד הנשים, התפקיד המרכזי אותו הם ממלאים בשרשרת הסחר אינו זוכה להכרה, לא בדעת הקהל ולא במערכות האכיפה והמשפט. 

לקוחות אלה נהנים מיחס סלחני גורף בתואנה שאינם מודעים לתנאי השעבוד ולהפרות הבוטות של זכויות האדם של הנשים. רובם המכריע אינם מועמדים לדין גם מכוח עבירות אחרות, אף שאפשרות זו קיימת מבחינה משפטית. וכך, שעבודן של אלפי נשים בישראל והאלימות והטרור המופעלים עליהן, נותרים סמויים עבור רובנו, וחמור מכך, זוכים להסכמה שבשתיקה. 

"היה לי גם שוטר שהיה אצלי כמה פעמים"

מעדויותיהן של קורבנות סחר בנשים בישראל, שנאספו בידי מוקד הסיוע לעובדים זרים בין השנים 2000-2003, עולה כי הלקוחות המגיעים לבתי הבושת משקפים את כל מגזרי החברה הישראלית: רובם המכריע הם ישראלים יהודים, בהם חילונים, דתיים וחרדים. לפי לבושם ניתן להסיק כי הם בעלי מקצועות מגוונים: אנשי עסקים, פקידים, חיילים, שוטרים ועוד. 

"היו אנשים דתיים", סיפרה אחת הקורבנות. "אז לא ידעתי שהם דתיים, חשבתי שהם סתם מתלבשים באופן מוזר... היה להם כובע שחור גדול ומתחת לו כובע שחור קטן. את הכובע הגדול הם היו מורידים ואת הכובע הקטן היו משאירים".

אחרת סיפרה כי "בין הלקוחות היה לי גם שוטר שהיה אצלי כמה פעמים. לא ידעתי שהוא שוטר... הוא קיבל קריאה במכשיר קשר. שאלתי אותו אם הוא עובד במשטרה, והוא אמר לי 'כן, אבל את לא צריכה לספר את זה לאף אחד. "ביקרתי הרבה אצל קשישים ונכים... עכשיו גם אני נכה כמוהם, אבל לא באופן פיזי, אלא נפשי".

בסיום הדו"ח ממליצות המחברות על דרכים לצמצום הביקוש לנשים הנסחרות. בין דרכים אלה כללו המחברות גם מסע הסברה ציבורי נרחב וממושך ביחס לתופעת הסחר בבני אדם וחלקם של הלקוחות בו.

הן המליצו על שימוש בחוק הפלילי הקיים על-מנת להעמיד לדין לקוחות שיודעים כי הם מקיימים יחסי מין עם אשה המוחזקת בכפייה ו"עוצמים עיניים". בנוסף, המליצו השתיים על חקיקה אזרחית, אשר תאפשר לתבוע לקוחות שקיימו יחסי מין עם אישה המוחזקת בכפייה. המלצה נוספת היא תיקון בחוק העונשין, שיאסור צריכת מין קנוי מקורבנות סחר.