עוד סיפור אחד של אהבה

על פי רוב, אלבומים שיוצאים לאחר מותו של יוצרם הם לא יותר מניסיון חסר בושה לסחוט כספים מאהבתם של המעריצים, ללא כל הצדקה אמנותית. הוצאת "עכשיו התור לאהבה" של עוזי חיטמן היא מקרה שונה לחלוטין. זהו אינו אלבום שהוציאה חברת התקליטים מחומרים שנמצאו אבודים בחדרי העריכה, אלא אלבום שהקליט חיטמן לפני מותו, אבל לא הושלם. למעשה, הסינגל הראשון ממנו נשלח לרדיו בדיוק ביום בו הלך חיטמן לעולמו.

בשנה שחלפה הושלמה העבודה על האלבום הכפול, ולפני שבועות אחדים הוא יצא לחנויות. התוצאה הסופית מוכיחה שהעבודה והנחישות היו מוצדקים. מדובר באלבום מקסים ומענג - אחת מפסגות יצירתו של חיטמן, שרק מגביר את תחושת ההחמצה שליוותה את השנים האחרונות בקריירה שלו.

יש מקום לכולם

חיטמן שב ומוכיח באלבום הזה את הכשרון הנדיר שלו לכתיבת מילים ולחנים, שמצליחים להיות פשוטים בלי להיות פשטניים ולרגש מבלי ליפול לקיטש. חיטמן נוגע באלבום במגוון רחב של סגנונות, ממוזיקה ים תיכונית ("כמה דמעות") ועד לרוק של ממש ("האבנים מדברות" המשובח) - אבל שומר תמיד על קו האמצע שכה איפיין את יצירתו. זהו מיינסטרים במיטבו, לא כזה שמתעקש לעגל כל קצה ואמירה כדי להתקבל ולהתחבב על קהל רחב ככל האפשר, אלא כזה שנובע מאישיותו האמיתית של האמן - במקרה הזה אישיות שתמיד חיפשה מכנה משותף ורחב, שיש בו מקום לכולם. חיטמן שר למבוגרים ולילדים, למאוהבים ולמאוכזבים, לשמחים ולעצובים - ולכל אחד מהם יש לו מילה חמה, צליל מלטף, חיוך מחבק. 

האלבום כולל מספר מרשים של שירים מקסימים כשהבולטים שבהם הם "עכשיו התור לאהבה", "אושר", "עם הגב על הקיר" ו"כל יום אני אומר תודה לאלוהים". מכיוון שבביצועו של חיטמן סביר ששירי האלבום לא יכבשו את תחנות הרדיו, שכנראה לא ממש הפנימו את האהבה הרבה לה הוא זוכה בקהל, נוצר פה חלון הזדמנויות לזמרים שמחפשים להיטים. האלבום שופע בשירים שבביצועים מוצלחים ועם הפקה מעודכנת יותר יכולים להפוך ללהיטי ענק (למשל "זוג משמיים", הדואט עם חן מאושר).

יש גם מספר שירים חלשים יותר באלבום, וכרגיל במקרה של אלבומים כפולים, נדמה שעריכה קצת יותר מוקפדת וצמצום לאלבום אחד היו מיטיבים עימו. חולשה נוספת באלבום נעוצה בהפקה המיושנת, שאינה תורמת כמעט דבר ללחנים היפים. חיטמן אינו זמר גדול, ומבחינה זו, ההפקה הבעייתית שאינה מחפה על כך מונעת מהאלבום מלהגיע לשיאים. יכולותיו של חיטמן כמבצע מוגבלות והקול שלו מתקשה לחרוג מהגבולות הטבעיים והמצומצמים שלו. מצד שני, דווקא במוגבלות הזו יש משהו שמצליח לשמר את תחושת הצניעות ששורה על השירים של חיטמן, ומשמרת תחושת אותנטיות חזקה במיוחד.

בסיכומו של דבר, הפגמים האלה אינן מונעים את התחושה שנותרת בתום ההאזנה לאלבום, תחושה של אושר, על שזכינו ליהנות מכשרונו הנדיר של חיטמן, ועצב, על שלא נזכה לכך יותר. לכל מי שאהב את חיטמן ומתגעגע אליו - זהו אלבום שאסור לפספס.