"במדבר": המונופול על הדת
הלווים, שבט עם רקע אלים, מקבלים פטור מהמאמץ המלחמתי לטובת ניהול הפולחן. השאר נותרים מחוץ לשיח הזהות הישראלי. זהו הבסיס למתח בין דת למדינה, בין הכנסת לבית הכנסת
בשבת הקרובה מתחילה הישורת האחרונה של בני ישראל כנודדים. אחרי מצרים וייסוריה ואחרי המדבר ותלאותיו, מגיע הסיפור המקראי אל שערי ארץ-ישראל, הארץ הנחלמת, תחנת החניה הנצחית. ספר במדבר שמתחיל השבוע הוא בעיקרו ספר ההכנות לכיבוש הארץ ונחילתה. הספר מלא בפרשות ואירועים מחיי המדבר של עם ישראל, אבל קשה שלא לחוש בו גם את הפרידה מתקופת המדבר הפראית והפחות מאורגנת, ואת תחילת ההתמסדות של עם העבדים, מקבל התורה וחוטא העגל.
פרשת במדבר עוסקת רובה ככולה במפקד האוכלוסין של העם. שנתיים אחרי יציאת מצרים, ועוד לפני העונש של ארבעים שנות הנדודים הקשים במדבר, שנועדו לחסל את כל דור יוצאי מצרים הספקן ולחשל את דור כובשי הארץ - משה פוקד וסופר, על פי הוראת אלוהים, את מניינם של כל הישראלים, הזכרים, יוצאי הצבא בני עשרים ומעלה. לכשעצמו, המפקד לא כל כך מעניין אותנו, מלבד המבנה המנהלי - שבטים, נשיאים, דגלים ומחנות - המתהווה כבר בימים הראשונים של היסטוריית המדבר, ומלווה אותנו אולי עד עצם היום הזה. המעניין הוא שבתום המפקד הישראלי הכללי, מופלה שבט לוי מכל השבטים. אותם לא סופרים ולא פוקדים כמו את השאר, והם מופקדים על עבודת המשכן ויתר מלאכות הקודש הפולחניות והדתיות.
הסיבה המקראית לייחודם של הלווים והפיכתם לאחראים על המקומות הקדושים, אינה מובנת בקריאה ראשונה, אך מרתקת בשנייה. וכך מסביר אלוהים למשה: "ואני הנה לקחתי את הלווים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל והיו לי הלווים. כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים, הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה לי יהיו אני יהוה".
לא ברור לנו לחלוטין למה קשורה מכת השמדת בכורות מצרים להקדשת בכורות ישראל לאלוהים. האם טמון כאן רמז לכך שגם בכורות ישראל כמעט והוכו במוות באותם ימים? אם כן, מה היה חטאם? ואם חטאו, למה ניצלו? זאת לא נדע כבר לעולם. לעומת זאת, אנחנו יודעים ממחקרים ומורשות כי הפולחן האנושי הקדום בדתות ואמונות רבות ראה קדושה מיוחדת בבנים הבכורים. הדים לכך אנחנו מוצאים במקומות מקראיים רבים: לפעמים העלו אותם כקרבן אדם - ואולי זהו הסיפור המיתולוגי שנרמז בעקידת יצחק. ולפעמים הקדישו את הרך הבכור לכהונת חיים במשכן האלוהים, כמו שמואל הנביא. בפרשת במדבר, הצטמצמה עד מאוד אחריותו של הבכור: לא עוד כל הבכורים, קניינו של אלוהים הישראלי, אמורים לשרת בקודש. את התפקיד הזה תפסו הלווים.
משהו כנראה השתבש, והלווים, כשבט, הפכו להיות בכורי האלוהים ושמשיו. בעיני זה רע, ולא רק בגלל הבעייתיות הסמלית באלימותם - אלה שטבחו בשכם ועכרו את מעמדו של יעקב אביהם, אלה שהיו מעורבים בפעלתנות יתרה במכירת יוסף, אלה שטבחו בלי רחם ושפכו את דם אחיהם ואחיותיהם בזמן חטא העגל - הם, בעיני, נאמנים לא כל כך ראויים. אבל אני מוטרד הרבה יותר מהמשמעות המעשית של הפקעת האחריות על הזהות. כאשר האחריות לקשר עם בורא עולם מוטלת על הבכור בכל משפחה, אני יודע כי לכל אחד יש חלק ונחלה שווי ערך ביסוד היסודות של האמונה והזהות הלאומית. אך מרגע שהאחריות הזו איננה שוויונית ואיננה דמוקרטית, והיא מופקדת כמונופול בידיו של שבט אחד ש"תורתו אומנותו", בו ברגע נולד הניתוק בין בני ישראל לבין אביהם שבשמים.
לא מעט מתלאות והרפתקאות שבטי ישראל בעת המקרא והבית הראשון - מקורן בנתק הזה, בחיץ שהקימו הכוהנים והלווים בין אלוהים לישראל. לא מעט ממצוות התורה והנורמות הערכיות שלה מוטות לטובת המונופול של הלווים, כשם שמעט מדי מהאחריות הלאומית מוטל על שכמם של כל השאר. ואם כך היה נכון בדורות עבר, שכולם זהות, שייכות ואמונה, על אחת כמה וכמה בדורנו אנו. במקום שכולם, דתיים וחילונים, מאמינים וכופרים, נשים וגברים, עולים וותיקים, בני העדות, הצבעים והנטיות המיניות - כולם יהיו אחראים ומעורבים, וישאו בנטל עיצוב זהותו הרוחנית של העם היהודי העכשווי - הפקדנו את האחריות הזו בידי מסדרים דתיים, קנאים ומנותקים מן הרוב על פי מצוות הרב. כל שאר הישראלים פשוט לא נמצאים בשיח הזהות הישראלי.
יצירת המונופול על הזהות והפקדתו-הפקרתו בידי שבט מקצועי של כלי קודש הן אחד היסודות הכואבים ביותר לקריסת הזהות היהודית של החברה הישראלית המודרנית, ואחד ממקורות המתח המסוכנים ביותר בין דת למדינה, בין חוק להלכה, בין רב לריבון ובין הכנסת לבית-הכנסת. במילים אחרות: תופקע היהדות מרבניה ותושב לאלתר לכל יהודיה. כי יהדות של לווים מקצועיים היא יהדות של מדבר, גולה ונדודים. לעומתה, יהדות השייכת לכל חבריה היא היא המהות של העצמאות והחירות של העם ומדינתו.
מוגש בשיתוף עם התוכנית "משעל על הבוקר" של "רדיו ללא הפסקה"
