"נשא": ייסורי הנואפת

בין שלל העניינים והנושאים של פרשת "נשא", מתחבא אחד מ"חומרי הנפץ" התכניים המרתקים ביותר במקרא: "איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל. ושכב איש אותה..." פרשה אנושית מוכרת כל כך: אשה נשואה מצאה אהבה או סיפוק גופני בזרועותיו של אחר. לא יפה, לא נעים, לא סימפטי אבל כנראה די נפוץ. הטבע האנושי לא השתנה מאז ועד היום - מתח מיני, חיי נישואין שחוקים, חברות חדשה ובעלת מטענים אדירי עוצמה יוצרים מציאויות אנושיות ומיניות שלא בהכרח מתאימות למסגרות הנישואין הנוקשות. המקרא מזדרז לסתום את הפרצה בגדר ומציע תהליך מורכב ומשפיל, שנועד לגלות האם אמנם בגדה אשה בבעלה: הכהן משקה את הנחשדת מים, הנקראים "מים מרים מאררים", לאמור: גם לא טעימים וגם מקללים. אם האשה אכן חטאה, כל גופה משתנה - בטנה מתנפחת וירכיה נופלות, וממילא כולם יודעים את קלונה. ואם לא, אז לא. 

השוביניזם הגברי המקראי הנורא, שניצב מאחורי הפרשה, מקומם. שהרי האשה סוטה, אבל הגבר מהו? וכי את כל תאוותיה סיפקה בעצמה? הרי היה איתה שם בן-זוג, לא? וסביר שמדי פעם יהיה בן-הזוג הגברי נשוי, ויחסיו עם האשה של הפרשה שלנו היו אף הם בגדר בגידה, ומעל הוא באשתו החוקית ובני ביתם. אבל המקרא, כמו הרבה מאוד מתרבויות קדם, מתיר רק לבעל לקנא לאשתו. והאשה, אם היא תופסת אותו "על חם", מנועה מלהוליך אותו באותו תהליך משפיל וחושפני.

החוק המקראי ניסה כאמור לשים סכר בפני תופעה, שהיתה נפוצה בימים ההם. כמו עוד הרבה מאוד מצוות, הנראות כל כך חסודות וצדקניות, בעוד הן מתמודדות למעשה כנגד מציאות פרוצה והעדר נורמה חברתית מחייבת. אם לא היו רוצחים, לא היו צריכים ציווי של "לא תרצח". אם לא היו גונבים, איש לא היה מוזהר מכך. החוק מעיד על המציאות הקיימת, ולא על האוטופיה הנחשקת.

מחכה לגדול הדור

לעולם איני מאמין ברע שאין עמו טוב. כך גם בדיני הסוטה, המפלים וחסרי השוויון, יש משהו טוב. המשנַה והתלמוד שבא אחריה, לאמור: התורה שבעל-פה וחז"ליה, הלכו מרחק גדול מאוד בהבנת המציאות. הם ראו שאין למעשה בכוחה של המצווה המדוברת, עם כל טקסי הוודו הנלווים לה, כדי לעצור את תופעת הניאוף. הם היו מחוברים לחברה. הם חיו בתוך עמם ולא התבצרו מאחרי חומות הממסד הרבני המנותק והמנוכר. האחד היה תלמיד חכם וסנדלר, השני נפח וגאון, ושלישי רועה צאן בעל אי.קיו. כמעט אלוהי. והיו עוד סופרים, רצענים ושאר בעלי המקצועות של אותם ימים. הם לא היו סמוכים על קופת המדינה, לא ינקו משום עטין שלטוני ולא הטיפו ליהדות תיאורטית, שאין בינה לבין המציאות ולא כלום - כמו רבים מרבני ההווה. דווקא הם, הרבנים המחוברים, הבינו כי פג תוקפה של המצווה המפלה והלא מעשית הזאת, וגזרו בלא מורא: "משרבו המנאפין בטלו מים המאררים". ובעברית מדוברת: הם לקחו ברוב נועזותם חוק מקראי - מצווה - וביטלו אותה כליל, אף שניתנה מפי אל עליון, אלוהי עולם. 

העיקרון על-פיו יש לסמכות התורנית הרוחנית של הדור כוח ורשות להתבונן בצרכי השעה ולהתאים אליהם את התורה "כתורת חיים", הוא עיקרון נפלא של היהדות. כל עוד כך היה זה הנוהג, היה בתרבות היהודית יסוד של דינאמיות, קידמה והתפתחות. לא סתם נקרא החוק הדתי בשם "הלכה", כי יסודו ה.ל.ך - ללכת, לנוע ולהתקדם. אבל מרגע שהפחדנות התורנית תפסה את מקום המנהיגות, והכוחנות והפחד ירשו את המחשבה הפתוחה והיצירתית, נעצרה היהדות על עומדה והיא לא זזה כבר הרבה מאות שנים.

אין לרבנים ואנשי הרוח של היום כוח ועוז להתמודד עם צרכי השעה, ולא פלא לכן שהכל נראה כמתמוטט. היהדות איננה רלוונטית למרבית הציבור החי אחרת לגמרי מהציווי המקראי, מהדרישה ההלכתית הנוקשה והקפדנית. הרבנים מתבצרים מאחרי בריקאדות ומתרסים של קיצוניות לאומית או קנאות דתית קטנונית. דואגים לעצמם ולמעט בני צאנם ומוצאים את כל השאר שאינם כמותם אל מחוץ לגדר. כמו רבים אחרים, אני מחכה לגדול הדור, או להמוני הדורשים שיקומו ויאמרו: הגיע הזמן לבטל כמה דברים שהיו רלוונטיים לפני שלושת אלפים שנה, ועכשיו פג תוקפם. לא בגוזמא, לא בצורה גורפת, לא באלימות, אבל לפחות כמו חכמי המשנה והתלמוד, שידעו והעיזו.

מוגש בשיתוף עם התוכנית "משעל על הבוקר" של רדיו ללא הפסקה

חדש בערוץ הדעות: קריקטורה אקטואלית