הסופר דן צלקה הלך לעולמו

הסופר דן צלקה נפטר היום (ד') ממחלת הסרטן. צלקה היה בן 69 במותו והותיר אחריו רעייה, אביבה, ושני בנים, רמי ומיכאל. הלוויתו תיערך ביום שישי בשעה 12:00 בבית הקברות בקיבוץ גבעת השלושה.

בשנה שעברה זכה צלקה בפרס ספיר על ספרו "ספר האלף בית", שראה אור בהוצאה "חרגול". ספרו האחרון, "11 סיפורים", ראה אור בתחילת השנה. זמן קצר לפני מותו הספיק לראות את המהדורות ההולנדית והצרפתית לספרו "בסימן הלוטוס", שיצא לאור לפני כשנתיים בישראל אף הוא בהוצאת "חרגול".

אלי הירש, עורך ספרי המקור בהוצאת "חרגול" ומי שליווה את עבודתו של צלקה בשנים האחרונות, אומר היום: "הוא היה אחד הסופרים העבריים הגדולים של המאה ה-20 ומהמיוחדים שבהם, וזה בא לידי ביטוי ביצירתו. 'אלף לבבות' של דן הוא ללא ספק מהרומנים הגדולים ביותר שנכתבו על הציונות, והייחודיות שלו נשמרה גם בסיפוריו הנפלאים - שרבים מהם מופיעים בקובץ האחרון שפרסם. דן תאר בספריו הרבה מאוד צמתים חשובים בהיסטוריה של העם היהודי במאה שעברה, צמתים שהוא עצמו עבר בהם. גם מצבים קשים, מסובכים וללא מוצא תוארו בספריו במבט מאיר ומואר, מה שקשור ודאי בהשכלתו הרחבה, בדמיון העצום ובהיכרות מאוד אינטימית גם עם התרבות האירופאית וגם עם התרבות והגורל של העם היהודי.

"דן צלקה היה חבר אהוב, איש צנוע וגאה שראה וכתב את העולם במבט פתוח ומלא אפשרויות. היה לו חזון רחב ועמוק

ולמרות שבשנים האחרונות הוא נקרא פחות, בעיקר בשל שינויי האופנה, אני משוכנע שאנשים יחזרו ויקראו אותו בהתלהבות שמגיעה לו".

"אנו משתתפים בצער המשפחה על לכתו בטרם עת של סופר מצוין", נמסר ממפעל הפיס, שעומדים מאחורי פרס ספיר לספרות, "אנו מודים על שהיתה לנו הזכות לחלוק לו כבוד ולהוקיר את עבודתו באמצעות הענקת פרס ספיר לספרות".

"רחוק מלהיות טיפוסי או אופייני"

צלקה נולד בשנת 1936 בוורשה ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה נמלט עם משפחתו לבריה"מ, משם גורשו בני המשפחה לסיביר ומאוחר יותר עברו להתגורר בקזחסטאן. כשהיה בן 10 חזר צלקה לפולין, שם למד בחוג למדעי הרוח באוניברסיטת ורוצלב. בשנת 1957 עלה צלקה לישראל ועם תום שירותו הצבאי נרשם ללימודי ההיסטוריה והפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב. בין השנים 1962-1963 למד בחוג ללימודי הספרות הצרפתית באוניברסיטת גרנובלה שבצרפת ועם תום לימודיו התגורר מספר שנים בפריז ובאמסטרדם.

בשנת 1966 עבד צלקה כיועץ ספרותי ללהקת התיאטרון "במת השחקנים" וערך במקביל את "משא", מוסף הספרות של העיתון "למרחב". בתחילת שנות ה-70, לאחר שהות קצרה באנגליה ובאיטליה, ערך את רבעון אגודת הציירים "ציור ופיסול". בשנת 1976 זכה צלקה בפרס ברנר ובשנת 1992 הוענק לו פרס אלתרמן עבור הרומן "אלף לבבות". שנתיים מאוחר יותר זכה בפרס אקו"ם עבור ספרי הפרוזה "עננים" ו"דפים מהודקים באטב". בשנת 2000 הוענק לסופר פרס מפעל חיים מטעם

אקו"ם ובשנה שעברה זכה כאמור בפרס ספיר.

לאחר זכייתו בפרס כתבה המבקרת אריאנה מלמד: "...הוא איש פורה מאוד ורבגוני במידה שאינה מאפשרת קיטלוג מהיר ונוח, וגם זה טוב. לא לאקדמיה, כמובן. פעם התלונן שיחסה אליו הוא קטנוני וקמצני ואדיש במקרה הטוב ונדמה שהיא מענישה אותו על משהו, רק שאיננו יודע על מה. אני נוטה להאמין שזו הרבגוניות, הספקנות, והצורך המתמיד להימלט הרחק ככל שניתן מפני כל קלישאה. כי רק מרחוק ורק מעמדתו של הספקן אפשר לזהות אותה, לדחות אותה, לפרק אותה, ולכתוב מתוכה סיפור חדש".

עם הזכייה בפרס אמר צלקה: "אני מודה לשופטים, למפעל הפיס ולהוצאת חרגול, שלא זנחה אותי כשהגעתי לגיל 68. הספר הזה, בגלל אופיו האישי וצורתו המיוחדת, מדבר על החברה שלנו. הוא מראה אותה כמפגש גורלות מפתיע, וגם אני רחוק מלהיות טיפוסי או אופייני. לא הייתי בטוח שהכתיבה תדבר לכלל האוכלוסיה ולכלל הדורות. הספר ודרך כתיבתו מבטאים את האקראיות שבחיינו ואת הבלבול בגורלותיהם של בני אדם. אני רואה משהו אופטימי בכך שהשופטים מצאו את התמונה הזו מעניינת ובכך שלחברה שלנו בעצם יש עוד סיכוי לשרוד ולהתפתח, בין היתר באמצעות אותם צירופים מוזרים. חבר השופטים הביע בבחירה אופטימיות זהירה ביחס לעתידנו, שיהיה אולי גדוש צירופים מסובכים ולא יידמה לכביש חוצה ישראל".