"בהעלותך": לאהוב את הגֶר
משה אסיר תודה לגיסו הגוי, איש מדיין, שמן הסתם לא התגייר. הוא מתעקש לתת לו חלק בטובה העתידית של העם, כשותף גורל. אולי הוא גם חושש מהבדלנות הלאומית, מהגטו המסתגר שיהיה מנת חלקם של כובשי הארץ החדשים
בתוך שלל העניינים והציוויים של פרשת "בהעלותך", מסתתר סיפור אנושי קטן וקצר. אחד מאותם מאות סיפורי מקרא זעירים, שלא זוכים לתשומת הלב הניתנת לסיפורים הגדולים והמכוננים - אלה שעשו את המיתולוגיה הישראלית למה שהיא. ארבעה פסוקים, השייכים לקולות הצורמים את אוזנה הפוליטית של היהדות הרבנית העכשווית.
משה נפרד מגיסו, חובב בן רעואל המדייני (יש המפרשים כי מדובר לא בבן יתרו אלא בחותן עצמו - יתרו כהן מדיין), ועם הפרידה אומר לו משה: "נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר יהוה אותו אתן לכם". ומציע לו: "לכה איתנו והטבנו לך כי יהוה דיבר טוב על ישראל". הגיס עונה בסירוב מנומס: "לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך". אבל משה העקשן ממשיך ללחוץ: "אל נא תעזוב אותנו, כי על כן ידעת חנותנו במדבר והיית לנו לעיניים. והיה כי תלך עימנו ונהיה הטוב ההוא אשר יטיב יהוה עמנו והטבנו לך".
במקום אחר ובזמנים אחרים נעסוק בכל סוגיית חייו האישיים של משה, המושיע הגדול. נשאל את עצמנו, מה המשמעות של נישואי התערובות שלו, לא סתם מחוץ לדת היהודית ואמונתה אלא דווקא לביתו של כהן מדיין. ננסה בהזדמנות גם לברר מי היא האשה הכושית אשר לקח, מה היה צבעה ומדוע התנגדה משפחתו הקרובה לנישואים. ובכלל, מה מקומן של הנשים הנוכריות בעיצוב החיובי של תורת ישראל והציוויליזציה היהודית. אך הפעם נתמקד בפרידה השכוחה ההיא.
משה אסיר תודה לקרובו הגוי. הוא יודע את תרומתו הייחודית לבניין המערך המנהלי של העם הישראלי שיוצא מבית עבדים. יתרו וכנראה גם בנו אחריו היו היועצים הארגוניים שליוו את משה בנדודיו ובחיבוטי מנהיגותו. משה כנראה יודע כי העם שלו, שנים-עשר שבטים המיטיבים להתלונן אבל לא כל כך טובים בלנהל, צריכים תרבות חיצונית, מורשת גויים עתיקת יומין, כדי לנהל את המדינה החדשה אותה הולכים הם להקים. והוא רוצה להמשיך את מסורת המדבר גם בארץ המובטחת.
יכול אפילו להיות שמשה מפחד מהבדלנות הלאומית, מהגטו המסתגר סביב עצמנו, שיהיה מנת חלקם של כובשי הארץ החדשים. והוא מבקש לפתוח את הסגירות הלאומית באמצעות לא יהודים, שיהיו לחלק משותפות הגורל של בני ישראל. משה ויחסו אל הלא יהודי המקראי הוא אות וסמל לאותם דברים, שיהודי זמננו מסרבים לראות בהם חלק מהותי מהיהדות.
אני מניח כי רק מעט מאוד בתי כנסת, דרשנים ודפי פרשת שבוע ידגישו בשבת זו את פרשנותו האמיצה של רש"י - גדול פרשני המקרא של ימי הביניים - ההולך בעקבות תרגום-פירוש יונתן ותולה את סיבת עקשנותו של משה בציווי המקראי הכללי ואהבתם את הגֶר. זהו פירוש המהפך לחלוטין את כוונת הפסוקים הפשוטה. על פי פשוטו של מקרא, משה רוצה להכיר תודה ליועצי ישראל בכך שהוא משתף אותם בטובה העתידית שלנו, נותן להם אופציה. ואילו הפרשנים הנ"ל מסבים את הדגש מהטובה העתידית לישראל אל הזר, וקובעים כי אלוהים ציווה להיטיב עם הגר.
מכיוון שאיני אוהב את ערימות ההתחסדות, הנלוות לכל פסוק ופסוק עד שהמדרש עיקר והפסוק תפל, ואני מעדיף תמיד את פשוטו של מקרא, אסתפק ואומר כי איני יודע מהיכן נשאבו כל האגדות על התגיירותה של משפחת משה. זה לא כתוב, ולכן מן הסתם גם לא קרה. כל שנותר לנו הוא להישאר עם רוחו האמיתית של המקרא, הרואה בגֶר המתגייר ובגֶר הגָר בקרבנו ציווי-על לרגישות ואנושיות.
לכל כותבי הגרפיטי החולמים על גירוש וטרנספר, לכל הכובשים והמפנטזים על "מוות לערבים". נצלו את רגיעת השבת כדי לחשוב שוב ושוב על שאלה אמונית פשוטה: מדוע משה, אדון הנביאים, רצה כל כך להביא ארצה עוד לא-יהודי, בנוסף לכל עממיה של הארץ, אם לא כדי לשוב ולחדד את הרגישות הקהה של העם הישראלי - זה החוטא לא אחת מאז ועד היום בקשיחות יתר ובאטימות אנושית מיותרת ויהירה.
