התנתקות מוחלטת
בשביל מה לקפוץ ממטוס בגובה ארבעה ק"מ ועוד ליפול כמו אבן ב-200 קמ"ש? עמרי ליבנה חזר מצניחת טנדם עם התשובות ולא מצליח למחוק את החיוך
נתחיל מהסוף. בניגוד למה שאמור באופן טבעי לעבור בראש ברגע שהרגליים נוגעות בקרקע אחרי צניחת טנדם ראשונה - "תודה לאל, הגענו בשלום", מצאתי את עצמי חושב באובססיביות - "איך אני מגיע בחזרה למעלה כמה שיותר מהר, כדי להרגיש את זה שוב?". החיוך עדיין מרוח על הפנים, העובדה שאיפשרתי לגוף להיזרק מגובה של ארבעה קילומטרים לאוויר כבר לא נראית כמו שיגעון נטול היגיון ומה שנותר זה לקנא באלו שממש באותם רגעים מתכוננים לקפיצה שלהם.
כל העסק מתחיל שלוש שעות מוקדם יותר, בהאנגר המצנחים של מועדון "פרדייב" בחוף הבונים. בעצם, זה מתחיל עוד הרבה לפני כן, כשהחלטנו במערכת לנצל את הקיץ ולתת במה לענפי ספורט שלא כוללים מושגים מעייפים כמו גלאקטיקוס, בקרה תקציבית, מסתמן, סיכם, חתם ועוד מלפפונים חמוצים. החברים לא ממש הבינו בשביל מה אני צריך לנסוע צפונה כדי לזרוק את עצמי ממטוס, אבל אני לא חשבתי לרגע להחמיץ את ההזדמנות לברוח מגוש דן המיוזע והלח ולתפוס קצת אוויר קריר וטבעי באמצע הקיץ.
בחזרה למועדון (מקום שקט, ירוק ומרגיע, קרוב לים, כו-לה שעה נסיעה מתל אביב). לפני התדרוך, המדריכים מחליטים שג'ינס וטריקו אינם הולמים כתב שבא לדווח מהשטח ומלבישים אותי בחליפה אווירודינאמית לוחצת, שלא לומר מלחיצה. החליפה אמורה, כשנהיה בשמיים, להגביר את מהירות הנפילה החופשית בגלל המבנה המיוחד שלה ובואו נאמר שהמידע הזה לא ממש מרגיע, רגע לפני העלייה למטוס. תוסיפו לזה את ההוראות המקדימות והתרגול ביבש של פרישת הידיים לצדדים, קיפול עם קבלת הסימן מהמדריך, מתיחת רגליים אחורה, ראש קדימה, מאחורי, מלפני ומצדדי - זה הקטע שבו תגיעו להבנה ש"אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים, ועוד יותר מכך על המדריך שיקפוץ איתי".
הטיסה עצמה די משעשעת אלא אם כן אתם מאלו שמתעקשים על מקום מרווח במטוס ושתייה קלה אחרי ההמראה. כאן זה לא בריטיש אירווייס, תשכחו מדיילות שיעברו ויציעו לכם מוצרי דיוטי-פרי, אבל מתברר שלצסנה קטנה ודחוסה יש בכל זאת יתרונות על בואינג 747. הטיפוס לגובה 12 אלף רגל נמשך מספיק זמן כדי שתוכלו להנות מקרוב מהנוף ולראות משמאלכם את הים המכונה תיכון, ומימין את ההר המכונה כרמל. תחליף בהחלט ראוי לסרטים שיקרינו לכם בכל טיסה רגילה, ואפילו המזגן טבעי לחלוטין.
הפסטורליה נקטעת כשדלת המטוס נפתחת והזוגות שלפניי מתחילים לקפוץ. זה הרגע שבו כל הנוף שראיתי דרך החלון נראה פתאום קצת מפחיד. אבל אין הרבה זמן לחשוב ובטח שלא להתחרט, פתאום אני מוצא את עצמי יושב בפתח היציאה כשמולי רק שמיים בלי סוף, הרגליים באוויר, מבט חטוף לשדות והבריכות שפרושים ממש מתחתיי ובום - המדריך שקשור אלי עושה מעשה וזורק את שנינו החוצה.
אחרי היציאה מהמטוס. יש לנו ארץ נהדרת, מלמעלה (צילום - "פרדייב")
נשלחתי אל מעבר לקווי האויב כדי לנסות ולהעביר את התחושה באותם רגעים של צלילה חופשית, אבל נראה שמדובר במשימה כמעט בלתי אפשרית. הפחד נעלם אחרי שניה ובמקומו מתערבבים הלם, אושר, צרחות, איבוד שליטה, הראש עף, הגוף הופך קל באופן לא מוכר, הקרקע מתקרבת במהירות מדהימה אבל עדיין נראית כל כך רחוקה, השרירים נעלמים ואלוהים יודע מה עוד קורה באותן שניות. 6,000 רגל (לא כולל השתיים שלי שמתנופפות מאחור בכל הזמן הזה) וכמעט חמישים שניות בתוך בועה, רגעים נדירים שבהם אתה באמת לא חושב על שום דבר.
הדאגה הטבעית של כל אדם מן היישוב לפני צניחה היא מהאפשרות (הנדירה מאד, על פי אנשי המקצוע) שהמצנח לא ייפתח. אבל כשאתה כבר באוויר, צולל כמו אבן, יש משהו מבאס בזה שפתאום אתה מרגיש אותו מעליך, מאט את המהירות האדירה, מעיר אותך בבת אחת מהטריפ. אחרי ההתאוששות, עם טונות של אדרנלין שרצות בדם, מגיעים השקט, הרוח, הריחוף האיטי והמחשבה "שלא ייגמר לעולם". שש דקות שבהן אתה רואה את העולם (או לפחות את רצועת החוף הנפלאה מזכרון יעקב ועד חיפה) בגוונים של ירוק, חום וכחול. חושב על זה שאם מכאן הכל נראה יפה ורגוע, אולי לא כדאי לחזור לשם כל כך מהר. אולי בגלל זה, שתי שניות אחרי הנחיתה, אתה כבר מת שוב להתנתק ולחזור למעלה.
- הכותב היה אורח מועדון "פרדייב" בחוף הבונים
לפנייה לכתב/ת 
