"מסעי": יהדות החרב והאדמה

אבל המקרא כדרכו, כשהוא מאיר פנים במקום אחד - הוא מאיר פנים אחרות במקומות אחרים. מסתבר שבמקרא עצמו ישנם כמה וכמה גבולות של ארץ ישראל. לא הרי גבולות ההבטחה לאברהם אבינו - "לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת" - כגבולות מלכות שאול או דוד ושלמה, ואלה שונים בתכלית מתחומי ההתיישבות הישראלית בפועל. ועוד לא הזכרנו את הגבולות המשתנים של ימי בית שני, שהיו גבול היכולות המדיניות של אותו זמן.

הפסוקים הספורים של פרשתנו מתארים - כך על פי החוקרים - את גבולותיה של הפרובינציה המצרית כנען, אותה ירשו השבטים העולים ממצרים מהממלכה-האם המצרית. ועל כך מרמזים כנראה פסוקי המבוא "כי אתם באים אל הארץ כנען" ולא כי אתם באים אל ארץ ישראל, ארץ האבות או ארץ יהודה. פשוט, גבולות ארץ כנען. 

היחס המסורתי שבין העם לארץ מורכב ביותר. מחד, זאת הארץ היחידה שבה יכולות לבוא לידי ביטוי כל המהויות הפנימיות כולן של העם ותורותיו. כאן מתחוללת הדרמה ההיסטורית, לכאן שואפת הנפש בכיסופיה לעיתות גולה ומצוקה, וכאן התרחשה ומתרחשת שוב ושוב התחייה הלאומית היהודית. ובכל זאת, ישנו מימד ארעי מתמיד ונוכח בקשר בינינו לבין הארץ. רבים טועים לחשוב שהקשר הוא בין האדם לאדמה. יחס של הפיכת הרגבים, הסלעים והאבנים לאלילות מִשְנה לאמונה היהודית הראשית באלוהים. הם מחמיצים את המהות האמיתית של ארץ ישראל בהווייתו של עם ישראל. הארץ היא המעבדה הגדולה בה מתרחשת השליחות שלנו לעולם - פיתוח דגמי חיים לחברת מופת אנושית, עבור המין האנושי כולו. 

גבולות כמהות הכל

יש כנראה אי נחת מהדגש המוחלט על הגבולות כמהות הכל. לכן, צריך כנראה לעיין לא רק במתאר הטופוגרפי, אלא לגלוש מטה בהמשך הפרשה ולגלות כאן, בארץ הקדושה הזאת, את השפלות של הרוצחים ועוולותיהם ואת ערי המקלט ותיקונן. לגלות את האזהרה למשתמשים בארץ הזו: "לא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ. ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה ... ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה. כי אני יהוה שוכן בתוך בני ישראל".

התנאי כפול: קביעת משכנו של האל בארץ הזו תלוי גם במקום שנעשה לו בלבבות. כיבוש הארץ רק לשם כיבושה אין בו די כדי לזכות את יושביה בנוכחות האל. רק סביבה אנושית הנקייה משפיכות דמים מטמאת היא התנאי לשכינתה של השכינה בקרב הארץ ואנשיה. התפיסה הזו של הפיכת האדמה, אבניה, עציה ורגביה למושא האמונה, עומדת ביסוד העבודה הזרה אותה אנחנו מצווים להרוס ולנתץ. ואילו התפיסה האחרת, על פיה אורך חיינו בארץ תלוי באורח חיינו האנושיים והמוסריים - שוחרי שלום ולא שופכי דמים - שזורה היטב בכל רקמת האמונה והתרבות היהודית.

החל מהפטרת פרשת השבוע, שלא מזכירה כלל את "הארץ המובטחת" וגבולותיה אלא באה כקינה מפי ירמיהו הנביא העצוב המתלונן: "ותבואו ותטמאו את ארצי ואת נחלתי שמתם לתועבה...הובישו בית ישראל...מלכיהם, שריהם וכהניהם ונביאיהם: אומרים לעץ אבי אתה ולא בן את ילידתנו". ולעומת זאת, החלופה ברורה לו: "חי יהוה באמת במשפט ובצדקה". זה ממשיך ביחזקאל נביא הגולה, שגידף ממש את חסידי הארץ לשמה האומרים: "אחד היה אברהם ויירש את הארץ". הם טוענים, הארץ שייכת לנו בגלל אברהם אבינו "ואנחנו רבים לנו ניתנה הארץ למורשה. לכן אמור אליהם...דם תשפוכו והארץ תירשו? עמדתם על חרבכם...והארץ תירשו?"

זה לא נעצר בסיבות השנאה של חורבני הבית, ועד ימינו עוד מהדהדות תורות השקר הצמאות לדם, למלחמת גוג ומגוג ולחרב יהודית כפתרון לכל. לא זו הדרך, לא זו ההבטחה האלוהית ולא כך נירש את הארץ. רק בשלום, רק בלא שפיכת דם נתקיים בלא עוול וללא עוולות. רק כך. עובדה - זה כתוב. לצערי, עד ימינו אלה יש יותר הד וקול ליהדות האדמה, העץ והאבן, וכנגדה נטוש המאבק האמיתי.