לכתוב עד מוות

יותר מכל העורכים אשר השתתפו כאן בפרויקט "מה חסר לכם בספרות העברית?" הזדהיתי עם העורכת של הוצאת "אחוזת בית", שרי גוטמן, שהעלתה את הקריאה - דרוש סופר. גם אני מבקשת - הבו לנו סופר. צעיר, בעל שיעור קומה,

חשיבות עצמית, נופך רומנטי, אג'נדה רצינית. כזה שנייחל למוצא פיו בענייני ספרות, תרבות ואפילו פוליטיקה, שנמתין בקוצר רוח לספרו החדש, שלפחות יסמן תקווה, אם לא יחליף הלכה למעשה את הנפילים של המיינסטרים, שיציף אותנו בחידושים מהפכניים. 

הפגישה עם אופיר טושה גפלה הזכירה לי שבעולמנו הרב ערוצי הכמיהה הזו היא בכל זאת מעט אנרכוניסטית, ואולי אפילו לא מציאותית. טושה הוא סופר נטול מניירות. כובד הראש והמשקל של עולם הספרות הם ממנו והלאה. בתום שיחה ארוכה ומשעשעת להפליא, מתברר שלא שאיפות גדולות או תחושת שליחות מניעים את הכותב המוכשר והקורא האובססיבי הזה, אלא פשוט הדחף לכתוב ולשתף את הקוראים בעולמו הפנימי.

ספרו הראשון של טושה, "עולם הסוף", הוא רומן בדיוני המתרחש בעולם המתים. הספר, שראה אור לפני כשנה, פנה לז'אנר שכמעט ואינו קיים בספרות העברית וייתכן כי הצלחתו המיידית והגורפת בקרב הקוראים והמבקרים כאחד, מוכיחה כי הגיעה השעה שהחלל הזה יתמלא. ספרו החדש, "הקטרקט בעיני הרוח" (הוצאת "כתר"), הוא מותחן בדיוני על סדרת רציחות סדרתיות העוסק לשם שינוי בקורבנות ולא ברוצח.

פגשתי את טושה רגע לפני שספרו החדש יוצא לחנויות. האם הוא מתרגש נוכח יציאת הספר השני כמו שהתרגש לפני כשנה? "את האמת? כן ולא", משיב טושה, "כן - כי יוצא ספר חדש ודי מסקרן אותי איך יגיבו אליו, במיוחד אחרי 'עולם

הסוף'. לא - כי זה כבר מעשה שנשלם. כשיצא 'עולם הסוף', הרבה סופרים שאלו אותי אם אני מתרגש ואמרתי שלא. אני לא יודע למה. אלונה קמחי אמרה לי שאני כנראה בהלם. אמרתי לה שאני לא בהלם, פשוט לא מתרגש.אם יש מוטיב של התרגשות הוא טמון בזה שהמילים האלה בעצם יוצאות עכשיו החוצה, מגלות את הסוד שלך. הרי כל מה שאתה כותב זה בעצם סוד, וההתרגשות זו ההרגשה שזהו, אבוד לי עכשיו, זה בחוץ".

טושה ניצל את הזמן בין סיום העריכה של "עולם הסוף" ועד לפרסומו - מספר לא מבוטל של חודשים - לכתיבת ספרו השני. זה אינו מעשה נפוץ במיוחד. הרי לא קל להתפנות מבחינה רגשית לכתיבת ספר חדש, טרם יצא לאור הספר הקודם. "יש כאלה שחשים ריקנות כשמסתיימת הכתיבה, אני מרגיש חירות", הוא מסביר, "אומרים שיציאה לאור של ספר היא לידה. מבחינתי זה מוות. זהו, נגמר, יצא. אין לך מה לעשות בנידון. אני לא נכנס לחרדות. אם אני אוהב את הספר ואני שלם איתו ואם גם שמעון אדף (עורך ספרות המקור של הוצאת "כתר"), שאני מאוד מעריך את דעתו, גם אוהב אותו - אז מבחינתי זה בסדר".

זו תשובה מוזרה, אני אומרת לטושה, בהתחשב בתוכנו של הספר החדש. "הקטרקט בעיני הרוח" עוסק בכתיבה, ולא סתם בכתיבה, אלא בעשרה סופרים מתחילים שחולמים להוציא ספר ראשון ונרצחים בזה אחר זה בידי צייד כישרונות חולני במיוחד. הספר הוא למעשה מיפוי רגיש של שאיפות מופרכות ומגוחכות, של תקוות ופנטזיות, שתולים הכותבים בפרסום ספרם הראשון.

אין כאן שום דבר מהחוויה האישית שלך?

"גם ב'עולם הסוף' נורא חיפשו אותי. מה אתם רוצים? אל תחפשו אותי שם. אם אני שם, זה בדברים נורא קטנים. הספר הוא לא על החוויה שלי. אני לא מזדהה עם אף אחת מהדמויות, אולי עם דקויות בתוך כל אחת. יש בספר המון על הפרעות בכתיבה. כמעט כל אלמנט אני מכיר מעצמי, אבל אני מקצין את זה בספר. למשל, הקטע שאתה מרגיש שהסיפור יוצא

משליטה, או שאתה מרגיש שהכותב כל כך מיותר. הייתה לי חוויה דומה ב-2001. נכנסתי לחנות ספרים ענקית ברוטרדם, שלוש קומות, שלושה מפלסים. אתה עומד מול כל ההדר והפאר ואתה אומר 'מי צריך אותך בכלל?' וזו שאלה שלדעתי שואל כל יוצר עם קצת מצפון. תוציא לאור או לא תוציא לאור, למי זה ישנה? מי צריך אותך?"

ומה אתה משיב לעצמך?

"שרק אני יכול לכתוב את מה שאני כותב, גם אם זה גרוע".

שרי גוטמן קובלת באותו מאמר כי יותר ויותר ספרים מתקבלים אל תוך הקונצנזוס, אך פחות ופחות ספרים חדשים מתקבלים לקנון. אני מנסה לשתף את טושה בכמיהה לקצת הכרה ממסדית. נראה שמי שהעניק לגיבור ספרו הראשון את המקצוע סופ-ר (מחבר סופים ליצירות שמחבריהם לא הצליחו לסיימם), מי שגיבורי ספרו השני מדגימים שאין שום דבר ייחודי בחוויית הכתיבה, כלומר, מי שעומל על הגחכת העמדה הרומנטית כלפי המעשה הסיפורי ועמדת הסופר, הוא לא הפרטנר האידיאלי למשימה כזאת.

אין לך שאיפות להתקבל לקנון?

"אני לא מטריד את עצמי בשאלה של הקנון. זה משהו נורא חיצוני בעיני. מי קובע מה זה קנון ומה לא ועל-פי איזה קריטריונים? זה נורא פרוץ פה הדבר הזה. מעניין אותי להתעסק בנושאים שבאמת מרתקים אותי. קנון לא קנון, זה באמת לא מטריד אותי. בסוף היום אני עושה מה שאני אוהב, ואם יום אחד זה ייפול לקטגוריה של קנון - בסדר, ואם לא - גם בסדר. יותר מעניין אותי לנסות לחדש, לנסות לרענן, לבוא מזוויות אחרות, וזה בדרך כלל לא נופל לקטגוריות של קנון".

ואיך אתה מודד הצלחה?

"ההצלחה לדעתי נמדדת בתגובות שאתה מקבל מקוראים. בשנה הזאת בורכתי. אני חייב לציין בשיא ההצטנעות שהתגובות לא מפסיקות להגיע. נשלחים המון מכתבים ומיילים ל'כתר' והם מעבירים אליי. זה מגיע מהמקומות הכי לא צפויים. למשל, המון אנשים חולים אוהבים את 'עולם הסוף'. שלא כמו אנשים בריאים שמסתכלים על העונג שבאוטופיה, אנשים חולים מוצאים בו נחמה מוחלטת. יש מלא תגובות מישראלים בהודו, כל מיני מטיילים בחו"ל, או כאלה שאיכשהו שמעו על הספר, או התגלגל לידיהם. ברור שגם מכירות זה סוג מסוים של מדד, כי ככה אתה יודע כמה אנשים קנו. ישקר מי שיגיד שהוא לא רוצה שכמה שיותר אנשים יקנו את הספר שלו. השנה למדתי משהו שלא ידעתי. מבחינה סטטיסטית, על כל בנאדם שקונה ספר יש חמישה קוראים. זה מדהים."

הכל בראש

למרות ש"הקטרקט בעיני הרוח" הוא יותר חמור סבר מ"עולם הסוף", שלל השנינויות וההמצאות עשירות הדמיון של טושה לא נפקדות גם ממנו. החל באחד שרוצה לפרסם גרסאות כיסוי לספרים מפורסמים ( למה הביטלס כן ודוסטוייבסקי לא?), דרך ספריית ביוגרפיות, שהתושבים מוזמנים למלא את מדפיה בקורות חייהם, ועד לדמויות מסתוריות החיות מתחת לפני האדמה וכותבות את תולדות חיינו. הדמיון ממלא תפקיד מרכזי בכתיבתו ובהשקפת עולמו של טושה, שבחר לצטט בספר את רוג'ר סקרוטון: "הנחמה שבדמיון אינה נחמה דמיונית".

"הייתי חייב להכניס את המשפט הזה כדי שהוא יהיה ביצירה שלי, כי זה משפט שאני מאמין בו באמונה מלאה", מבהיר טושה, "אני חושב שהדמיון מעניק לנו נחמה מדהימה. תמיד אומרים שאהבה זה הכוח שמניע את העולם. אני ממש לא מסכים עם זה. הדמיון זה הכוח שמניע את העולם. אלמלא הדמיון, כלום לא היה קורה. כל ההמצאות, כל ההתפתחות, לטוב ולרע. יש משפט שמעצבן אותי - 'המציאות עולה על כל דמיון'. אני חושב שזה יכול להיות נכון אך ורק מנקודת המבט של הדמיון. לדוגמה, פצצת האטום הומצאה למטרות שלום - לכי תספרי את זה ליפנים. אבל זה בדיוק העניין! זה הטוויסט המוזר הזה שעובר, וימשיך לעבור, כחוט השני בין היצירות שלי - המתח בין הדמיון למציאות. זה הדבר שהכי מעניין אותי בעולם. הקונפליקט בין פנים לחוץ אצל כל אדם. מאוד חשוב לי לחדד את הז'אנר הזה של הבדיון, הפיקשן, כי זה ז'אנר שלם שכמעט נעדר מהמציאות של הספרות הישראלית ולא ברור לי למה".

אולי המינוי של עורכים צעירים בהוצאות הספרים הגדולות מסמן מגמה חדשה?

"יכול מאוד להיות שזה סימן לפתיחות. שמעון אדף ואני לא ידענו מה יקרה כשיצא 'עולם הסוף'. חשבנו שאולי הוא ייפול בין הכיסאות, כי בכל זאת הוא אחר, ונורא שמחנו כשראינו את התגובות, אמרנו 'וואו, יש פתיחות'. הייתי שמח אם תהיה אפילו יותר פתיחות, לא רק בקשר אליי, באופן כללי. קצת להתרחק מהמיינסטרים. יש אמנים מסוימים בארץ שהצליחו לעשות את זה בגדול - ברי סחרוף למשל. ברי לקח את הקהל שלו למקומות שמעניינים אותו – את ברי, לא את הקהל. אני נורא אוהב את האמנים שמביאים את העולם אליהם במקום ללכת אל העולם. זה גם מי שאני - מה שאני אוהב לקרוא, מה שאני אוהב לכתוב".

זה אומר שאתה מתנגד לספרות ריאליסטית?

"לבדיון ולריאליזם יש בחיים אותו משקל בדיוק, אבל בעיני הפנים הרבה יותר חשוב. אתה חווה אותו כל יום - בחלומות, בהשקפות, ברצונות, זה הרבה יותר חשוב. אנשים בכל העולם צריכים להרשות לעצמם להכיר בבדיון שבהם, כי הבדיון הוא בעצם גם מציאות. יש לי תחושה שבדרך כלל כשמתייחסים למציאות אז זה תמיד too good to be true, אז אולי ה-good הזה, זה הבפנים, הבדיון. בעיני יש סימביוזה מטורפת בין מציאות לבדיון. לא הייתי כותב משהו שהוא אך ורק ריאליסטי או אך ורק בדיוני, הם ממש גרים בכפיפה אחת. אם הייתי כותב סיפור ריאליסטי העולם הפנימי היה נדחף פנימה, כי אי אפשר בלעדיו".

אז אולי בכל זאת טושה יכול להשביע את הרעב לסופר שמרחיק לראות מעבר לרשימות רבי המכר? אני מצדי מרפה מן החלום הרומנטי על ספרות גדולה וסופרים נשואי מבט ומתפתה להציע לטושה לנצל את השנינות המופלאה והדמיון העשיר לקריירה מקבילה ומציאותית בעליל בעולם אחר שכולו חלומות - עולם הפרסום.

"אם מישהו היה פונה אליי, לא הייתי פוסל את זה על הסף, אבל לא הייתי רוצה להיבלע בתוך זה", הוא אומר, "אני אחד מהמפגרים שבטוחים שהם הולכים לחיות רק מכתיבה. אני יכול לרמוז לך שקורים הרבה דברים טובים עכשיו, הרבה דברים טובים. אני רק מחזיק אצבעות".

• צילום וידאו: שי רוזנצוויג