לא אורזת, ממשיכה להאמין

אני מסתכלת על המושב שלי, שלושה ימים לפני היום הנורא. יש אווירה מוזרה באוויר, מצד אחד יש המון אנשים, המון פעילות, המון עידוד, ומצד שני עומדת התוכנית הנוראה הזו על הסף. זה נראה הסוף.

אנחנו, אישית, לא אורזים את הבית. יש מי שיגיד שזו הדחקה. אני קוראת לזה אמונה. שנה וחצי נלחמנו על הבית ואנחנו לא מתכונים להישבר בשניה האחרונה. השבוע התחלנו לארוז את החממות, בכל זאת - זו הפרנסה שלנו. אני משתוקקת לרגע שהתוכנית תיפול ונחזיר את הכל חזרה. היה לי כל כך קשה לעלות לחממות עם אבא, לפרק את כל מה שבנה במשך 30 שנה, כל מה שהוא זרע ונטע. הכל נהרס. חממות פורחות ויפות בשלל גוונים וצבעים הפכו לחורבה, כמו עיר שנהרסה. כל מפעל החיים של אבא הלך לטמיון וזה הורג אותי. זה לא צריך להיות כך.

הגעתי לחממות וראיתי שיש המון עבודה. אני ואחי, שנרתמנו למשימה, לא היינו מצליחים לעשות את זה לבד, אז עשיתי כמה טלפונים וזה היה פשוט מדהים. בני נוער בהמונים התנדבו למשימה.  "כל דבר שיעזור אנחנו מוכנים לעשות", הוסיפו.

בשבוע שעבר, כשאבא שלי החזיר את הנשק לצה"ל, הרגשתי דקירה בלב. אבא שלי, החברים שלו, הם תרמו את כל כולם למען צה"ל וארץ ישראל, נלחמו במלחמות הכי קשות שידענו. עכשיו הכל התהפך - הם במלחמה. פתאום הם הפכו להיות האויב, המפקדים שלהם לא סומכים עליהם.

בשבוע החולף ראינו הרבה מראות. לראות את המכולות אצל השכנים, לראות איך הם אורזים את החיים לתוך ארגזים. זה קשה. אני לא שופטת אף אחד ובאמת שאני מבינה, אבל אני ממש שמחה שההורים שלי החליטו שאנחנו לא אורזים. אני רואה את החברות אורזות כל היום. זה מתסכל להעביר את הימים הקריטיים האלו בסביבה של ארגזים, של ניירות אריזה.

אני עומדת רגע לפני ולא מצליחה לעכל. לא מצליחה לדמיין שום די-9 שבא והורס לי את הבית, את בית הכנסת, את הגן שגדלתי בו, את מועדון הנוער שבו העברתי את כל ילדותי. אני סומכת על עם ישראל: כמו שהוא הגיע אתמול להפגנה בתל אביב וכמו שהגיע שלשום לעצרת בירושלים הוא יבוא לגוש קטיף. העם יעצור את הסיוט הזה. אני קוראת לכולם לבוא לגוש, לפרוץ את המחסומים ולהפסיק את העוול הנורא שקורה פה. אל תגידו לי שאני פורצת חוק, שההחלטה דמוקרטית ושהחלטות דמוקרטיות צריך לקבל. החוק הזה לא חוקי ולא דמוקרטי מיסודו. גם לא התהליך כולו. אל תאשימו את ההורים שלי בחינוך לקוי - למדתי את זה ממישהו אחר, מאריאל שרון. אולי אם הוא עצמו היה מקבל ומשלים עם החלטות דמוקרטיות שנתקבלו, היה על מה לדבר איתי. אז אל תשפטו אותי. תשפטו אותו. אני לא פורצת חוק, החוק נפרץ מזמן ולא על ידי המתנחלים.

אני לא ילדה שכותבת סיסמאות, אני ילדה שכותבת את האמת. אני נמצאת פה בשטח וחווה על בשרי את כל העוולת שקורות פה, דברים שלא שמעתם ולצערי גם לא תשמעו בתקשורת. אני מתחננת לכל מי שלב יהודי פועם בקרבו - אל תתנו לזה יד. גם אם אתם תומכים בתהליך הנוראי הזה, אל תשמחו כי "בנפול אויבך אל תשמח". מותר לכם להזדהות עם מה שאנחנו עוברים פה, זה הדבר המינימלי שאתם יכולים לעשות. אתם אומרים שאני לא רגישה לסבלם של הערבים, אבל תסכלו איך אתם מתייחסים אלי, אל אחותכם.

ומילה לכל מי שמאס בטור שלי. רובכם שם במרכז הארץ, ממשיכים את חיי השגרה כאילו דבר לא קורה, מסתכלים על כל הסבל ועל התהליך הנורא מתוך מסך הטלווזיה. אל תעזו לשפוט אותי. לא עברתם את מה שאני עברתי. לא חוויתם את זה יום-יום על בשרכם. קל מאוד לשבת מול המחשב, לקרוא ולהגיב בעד הגירוש. אבל רק תזכרו - אם כל מי שמתנגד לתוכנית לא היה מבלה את מרבית היום בהפגנות ובפעילות לסיכול התוכנית, הייתם רואים שבתגובות הרוב נמצא איתי.