חיילים, אתם תסבלו לנצח
"תסתכלו לי בעיניים", קוראת רננה בת ה-18 מגני טל לחיילים שבאו לחלק את צווי הפינוי. "אתם הולכים לגרש אותי מביתי, אם אתם שלמים עם זה - תביטו לי בעיניים... אני מניחה שכף רגלכם לא תעיז לדרוך ביד ושם, כי מהתמונות יביטו בכם העיניים שלי ושל כל ילדי גוש קטיף"
הם עמדו קפואים לאחר תדרוך בקרבת השער. חלקם חמושים במשקפי שמש כהים. הם ניסו להדחיק את הרגשות שלהם. את הלב והנשמה היהודית שלהם, שזועקת עד לב השמים. הם התכנסו בעצמם, אינם מבטים ימינה, שמאלה או לפנים. ראשם מושפל לאדמה. כן, אלה היו חוליות מחלקי צווי הגירוש לי ולמשפחתי.
לרגע שכחתי מי הקורבן והתחלתי לרחם עליהם. אוי, מה שהם הולכים לעבור. זה הרי ירדוף אותם כל ימי חייהם. עברתי בין החיילים חמושי משקפי השמש וביקשתי, אפילו דרשתי מהם - הורידו אותם, תסתכלו לי בעיניים. והם מתחמקים. אתם הולכים לגרש אותי מביתי, מנוף ילדותי ונעורי. אז אם אתם שלמים עם המעשה שלכם - תביטו לי בעיניים. אצל חלקם אפשר לראות לחלוחית בעיניים. אצל קצינה בצוות דמעה מתגלגלת על הלחי. ואבא שלי עומד לידם וזועק לעברם.
אז מה נשאר מכם? למה הפכתם כשהשלכתם את המצפון והמוסר מעל המדים? בעצם אתם שכירי חרב. מה שמניע חיילים כאלו זה הכסף, הקידום שמתורגם לכסף. האם על כך תפארת מדינת ישראל? האם זה הצבא שלנו? כן, גם שלי. הרי אחי משרת בו, וכמוהו גם אבי ואחי הגדול הקצין במילואים, וסבי ניצול השואה שנלחם כאשר עלה ארצה. כשסבא נפצע אמרו לו שהוא בגולני. אותה חטיבת גולני שחייליה באו לגרש אותי ואת משפחתי? אני לא מאמינה. אני לבטח חולמת.
בסוף הם נכנעו. עזבו את השער ועלו לאוטובוס שייקח אותם לבסיס, שם כנראה ינסו קצינים ופסיכולוגים בגרוש לבנות את חומת האטימות שלהם שנסדקה, או אולי נשברה לחלוטין. זה כדי שיוכלו לצאת מחר שוב למשימה הארורה בתולדות המדינה ולשמור על כיסאו המתנדנד של ראש ממשלתנו, שקנה את כיסאו בכסף זר וטמא ועשה לצחוק את הדמוקרטיה שלנו.
מחר הוא ילך לרעות את הצאן. אתם חיילים, תישארו עם הטראומה שלכם מהמפגש איתנו וזה לא יחלוף, זה ירדוף אחריכם לכל חייכם. אני מניחה שכף רגלכם לא תעיז לדרוך ביד ושם, כי מהתמונות יביטו בכם העיניים שלי ושל כל ילדי גוש קטיף. אתם תסבלו מכך כל החיים. עדיף לשבת בכלא 28 יום או יותר ולצאת עם מצפון נקי מהזוועה הזאת.
"תמיד פחדתי מהיום הזה, מהדפיקה בדלת"
השבת הכביכול אחרונה שלנו פה הייתה מרגשת במיוחד. כשהגענו לתפילת מנחה בערב שבת, גילינו להפתעתנו שהחשמל בבית הכנסת קפץ ואי-אפשר היה להתפלל בו. כולם יצאו החוצה ועשינו תפילה המונית ברחבת הדשא. התפילות הגיעו ישר לכיסא הרחמים, בלי שום מחסום בדרך. ורק לחשוב שזהו, לא נבוא לפה יותר? לא ניפגש כל החבר'ה אחרי התפילה? את בית הכנסת שהורינו בנו בעשר אצבעותיהם יחריבו וימסרו לערבים?
ה-15 באוגוסט הגיע. לא האמנתי שאני אגיע לתאריך הזה והתוכנית הזאת עדין תרחף מעלינו. תמיד פחדתי מהיום הזה, מהדפיקה בדלת, מהחיילים, מצו הגירוש. תודה לאל, החיילים לא נכנסנו לגני טל ואנחנו יצאנו מחוזקים.
את שאר היום העברנו כרגיל. בערב היה משחק חצי הגמר בכדורסל בטורניר של הגוש (זכינו במקום השלישי). אחר כך היה ערב שירה בציבור ו"על האש". אם מישהו היה מסתכל על זה מהצד, הוא לא היה חושב שמחר הולכים לגרש את כל האנשים האלה. אני לא יודעת מה יהיה כשאקום בבוקר. אני רק יכולה להתפלל שיהיה טוב.
לפנייה לכתב/ת 
