"עקב": יוהרה שעונשה עקירה

מורי ורבי, פרופ' ישעיהו לייבוביץ המנוח - אשר בימים אלה מצוין יום השנה למותו - ראה בפרשת עקב את אחד היסודות המשמעותיים ביותר ב"תורת ארץ ישראל שלו". בניגוד לרבים ורדודים, שפירשו ועדיין מפרשים את הפסוק "ושמר יהוה אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" כהבטחת נצח התקפה תמיד, גורפת, מעין שטר ביטחון המבטח אותנו מפני כל כשל, חורבן או הרס עצמי כאן על אדמת הארץ, טען לייבוביץ: לא היא! "מה שניתן ללא תנאי הוא רק כיבוש ארץ ישראל...באשר לשאלות האם הארץ תתקיים בידי ישראל, והאם עם ישראל יתקיים בארצו, דבר זה תלוי ועומד בעם עצמו ובהתנהגותו". את עיקרי תורתו ואמונתו ביסס לייבוביץ על פסוקים שלמים מפרשתנו ועל נדבכי הפרשנות שנוספו להם ברבות הדורות והשנים.

"ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה: וזכרת את יהוה אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך כיום הזה.... וידעת כי לא בצדקתך יהוה אלהיך נותן לך את הארץ הטובה הזאת לרישתה כי עם קשה עורף אתה". שפעת הפסוקים הנוגעת ל"זכות על תנאי" של העם על ארצו לא נעלמה מעיני הפרשנים. מעטים מהם העזו והלכו עם התפיסה הזו הלאה. הרשב"ם נכדו של רש"י - גדול פרשני המקרא - ועוד כמה אחרים ייצרו את המשוואה הכל-כך ישראלית "ישמרו (מצוות) יקבלו (את הארץ), לא ישמרו - לא יקבלו". אלוהים הלאומי שלנו שומר את בריתו ומוכן לקיימה, אבל לא בכל תנאי ולא בעבור כל דור. או בלשונם: "כי לדור כשר הוא שומר הבטחת חסד אבות. ואם לא תשמור המצות לא ישמור לך אלא לדור אחר". לאמור: הזכות על הארץ מתייצבת בפני כל דור כאופציה, אף שאין חובה ואין ודאות שהאופציה תתממש, ואין הכרח שדווקא הדור שלנו הוא זה שיזכה. הכל תלוי בהתנהגות הערכית והמוסרית של העם היושב על הארץ.

מעניין לכן להקשיב מה יגידו בשבת הזו - דווקא בשבת הזו - כל הדרשנים למיניהם על היחס בין בתים גדולים ומרווחים לבין פינוי וענישה. הרי כך כתוב במפורש בפרשה: "...השמר לך פן תשכח...אשר אנכי מצוך היום: פן...בתים טובים תבנה וישבת...וכל אשר לך ירבה: ורם לבבך ושכחת את יהוה אלהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים..." וכשכל זה יקרה, התוצאה בלתי נמנעת: "העידותי בכם היום כי אבד תאבדון". זה עובד גם להיפך. זאת אומרת, אם חבל ארץ של בתים טובים אובד, קורס ומנותק בנשיפה קלה, הדבר מעיד על כך שיושביו ושולחיהם חטאו בחטא הגאווה והיוהרה ולבבם רם יותר מדי.

מתברר שאי אפשר למתוח לנצח את האשראי הניתן לנו בשל צדקתם של מקימי האומה - דוגמת אברהם הנלחם בעד כל יושבי הארץ, בני משפחתו, צדיקי סדום ושותפיו בני העמים המקומיים. או חסד יצחק, הכורת ברית שלום ואחווה עם מלך המקום אבימלך מלך פלישתים. או יעקב, המצטער כל-כך על הטבח המיותר שעשו בניו, שמעון ולוי, בשכם. הם, מייסדי האומה - הבינו, אבל חלקנו, בניהם ובני בניהם של אותם אבות שידעו את הארץ ויחסיה האנושיים - כבר לא מבינים.

לכן, שבה הפרשה בפעם המי-יודע-כמה ומציינת את המסלול האפשרי היחידי, מסלול דרכו של בורא העולם - השונה בימינו כל-כך מדרך רבניו ומי שמתיימרים להיות נאמניו ומאמיניו: "רק באבותיך חשק יהוה לאהבה אותם". את האבות הוא אהב ואותנו לא בהכרח. "כי יהוה אלהיכם הוא אלוהי האלוהים ואדוני האדונים האל הגדול הגיבור והנורא". ומהי גדולתו וגבורתו "אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד. עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושימלה. ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים". זו דרכו של אלוהים, זו הנחייתו ואלה מצוותיו. כך ורק כך נזכה למימושה של ברית האבות, בזכות ולא בחסד בימי חיינו ובדורנו.