גבירותיי, היהדות מתקדמת

במסגרת העיוורון הסמלי בו נוטים ללקות אנשים מאוהבים, הם משוכנעים, כנגד כל הסיכויים, שהאהבה תימשך לנצח, או עד שהמוות יפריד ביניהם. אלא שהסטטיסטיקה, מה לעשות, הורסת את הרומנטיקה, ולא פעם בשלהי קשר זוגי שנראה פעם כמו הבטחה גדולה, הכלים נשברים, הכעס גדול ועל כבוד הדדי קשה או בלתי אפשרי לשמור. במקרה הטוב, זה נגמר בהטחת עלבונות הדדית, במריבות על הסדרי ראיית הילדים ועל רכוש משותף. במקרה הרע זה עלול להוביל גם לסרבנות גט, לכבילתו של בן הזוג ולהתעללות הדדית שיטתית.

בישראל יהודים יכולים להינשא זה לזה רק לפי ההלכה היהודית, כדת משה וישראל. ראשיתם של נישואין כאלה בהסכמת שני הצדדים, וגם סיומם דורש הסכמה כזאת. כשישנה הסכמה, היא עצמה מספיקה לצורך הגט ואין צורך בהוכחת "אשם" של מי מהצדדים כתנאי לסיום הנישואין. הבעיה נוצרת כשאחד הצדדים מסרב להתגרש. אז צריך בן הזוג המעוניין בגירושין לשכנע את בית הדין הרבני כי יש הצדקה לחייב את בן הזוג השני להתגרש, בניגוד לרצונו.

ההצדקה הזאת מכונה עילת גירושין ורשימת העילות מוגדרת ומצומצמת למדי. חלקן מתייחסות למומים פיזיים שונים המונעים אפשרות של קיום יחסי מין או הולדת ילדים, ואחרות - להתנהגויות שונות של בני הזוג. "הבעיה היא שרוב בתי הדין הרבניים בארץ אינם מכירים בעילה המכונה 'מאיס עליי' ו'מאוסה עליי' ככזו המאפשרת להם לחייב בגירושין בן זוג המסרב להתגרש מרצונו" אומרת, עורכת הדין והטוענת הרבנית דרורית רוזנפלד. "זאת למרות שזו העילה הנפוצה ביותר כיום בין בני זוג הרוצים להתגרש.

"טענה זו נטענת רק כאשר לא ניתן להוכיח קיומה של אחת מעילות הגירושין האחרות, שהוכחתה בבית הדין הרבני תוכל להביא לחיוב המסרב להתגרש. במצבים כאלה נוצר לחץ על הצד המבקש את הגירושין לרצות את הסרבן ולהביאו להסכים להתגרש על-ידי ויתור על זכויות ממוניות המגיעות לו, כמו מזונות ילדים, רכוש וכו'. מצב זה מזמין סחטנות".

הסכם לכבוד הדדי

משפטניות ונשות הלכה החברות בארגון "קולך - פורום נשים דתיות" החליטו ללכת בעקבות חכמי ישראל לדורותיהם ולגבש הסכם קדם נישואין שימנע סרבנות גט וסחטנות בעתיד. הן גיבשו בסיוע רבנים ומשפטנים מסמך המכונה "הסכם לכבוד הדדי", שהוא הסכם קדם נישואין המשרטט מנגנון מוסכם מראש למקרה של רצון לפירוק הנישואין. "מטרתו של ההסכם שגיבשנו להשתית את הנישואין על ערכים של כבוד הדדי", אומרת עו"ד רוזנפלד. "ראשיתו בהסכם שכתבו הרב אלישיב קנול והרב דוד בן-זזון עם הטוענת הרבנית רחל לב-מור. ההסכם הזה הגיע אלינו והזדעקנו כשקראנו אותו, חשנו שהוא בעייתי במובנים רבים.

"במשך שנתיים ישבנו עם ההסכם ההוא, בחנו אותו בזכוכית מגדלת, שינינו, ליטשנו, הורדנו סעיפים, הוספנו אחרים והגענו אל הפורמט שבעינינו יכול להיות כלי בידי בתי הדין הרבניים, שיאפשר להם ליישם את ההלכה באופן עדכני ותואם את המציאות החדשה. כואב לנו כאנשים אורתודוקסים לדעת שבני זוג חילונים מגלים תחושות קשות כלפי הממסד הרבני ושגם בחברה הדתית רבים חשים כלפיו דחייה".

מה היתה המטרה?

"רצינו ליצור כלי שיהיה עמיד הלכתית ויסייע לצמצם את מספר מקרי הסרבנות והסחטנות, ולכן נעזרנו ברבנים והבאנו אותו לאישורו של הרב זלמן נחמיה גולדברג, דיין בדימוס בבית הדין הרבני הגדול. כיוון שהסכם שאינו עמיד הלכתית עלול להביא למה שמכונה גט מעושה, שאחד מתוצרי הלוואי שלו,

במידה שאשה שהתגרשה כך נישאה שוב והביאה ילדים, הוא שילדיה הם ממזרים".

לפי ההסכם שגיבשו נשות "קולך", עליו ניתן לחתום בנוכחות נוטריון כדי להופכו לקביל משפטית או לאשרו לאחר החתימה בבית המשפט לענייני משפחה, בן זוג נשוי המבקש להתגרש מחוייב לתת לעזר כנגדו הודעה. זה יכול לבקש לנסות לשקם את הנישואין ושני הצדדים מחוייבים, בהסכם עליו חתמו, לפנות במקרה כזה ליועץ מקצועי. השיקום מוגדר לפרק זמן של שישה חודשים ואם בסיומה של תקופה זו כותב היועץ שלדעתו טיפול זוגי יוכל לסייע לבני הזוג לשקם את יחסיהם - התקופה מוארכת, בהסכמה מראש, לשלושה חודשים נוספים.

אם נסיונות השיקום נכשלים מופעל מנגנון, אף הוא מוסכם מראש, לפיו על הצד שאינו מסכים להתגרש לשלם מזונות לצד המבקש את הגט כל עוד הם נשואים. ההנחה היא שהצורך לשלם את המזונות החודשיים המוגדלים הללו (1,500 דולרים לחודש או מחצית השכר החודשי הממוצע בכל חודש - הגבוה מבין השניים) יזרז את המשתהה לשתף פעולה. "דווקא שעה זו של אהבה, אחדות ואמון הדדי", נכתב בהסכם, "היא המתאימה ביותר לניסוח הסכמה זו שתסייע לבני הזוג אם יזדקקו לה בשעה קשה יותר. עלינו להכיר בכך שבשעת משבר אמון קשה מאוד להגיע להסכמה או להבנה אף לגבי דברים פעוטים. דווקא בני זוג היודעים שיחסיהם מוסדרים בהסכמים בעלי תוקף משפטי, חיים את חייהם בשקט ובביטחה. בידיעה שגם לעת משבר יש ביניהם הסכמות עקרוניות שנקבעו בשעה של אמון ואהבה, יש כדי להרגיע מתחים העלולים להיווצר במהלך חיי הנישואין".

ההסכם לכבוד הדדי, מדגישה רוזנפלד, הוא שוויוני לחלוטין, נועד למנוע סחטנות ומגדיר את סיום הנישואין בלי קשר לנושאים כמו ילדים, הסדרי ראייה, מזונות, חלוקת רכוש וכו'. בעיני רוחה היא רואה זוגות רבים חותמים עליו, בעיקר אלה המורכבים מבני זוג המתכננים לפתח עצמאות כלכלית נפרדת, כלומר, אלה המקיימים מלכתחילה זוגיות שוויונית. עד כה, היא מספרת, חתמו עליו כמה מאות זוגות, חילוניים ודתיים כאחד. ההסכם, היא אומרת, אינו מתאים לבני זוג שאחד מהם עשיר מאוד ועלול לסרב לגט מבלי לייחס חשיבות לתשלום המזונות הקבוע בהסכם, או כשאחד הצדדים בשותפות הזוגית הוא עני מרוד ויודע כי גם אם יסרב לשחרר את בן זוגו מכבלי הנישואין, ממילא לא יוכל לעמוד בתשלומים הללו.

מעטפת הגנה

ד"ר עליזה לביא, חברת הנהלת "קולך", רואה בהסכם לכבוד הדדי מעטפת הגנה לנשים מהעתיד לבוא. "אנחנו יותר ויותר נחשפים למקרים מזעזעים של נשים שנחסמות בגלל כלי הסירוב לגט שיש לגברים", היא אומרת. "ההתמודדות של בתי הדין הרבניים עם הפירצה הקיימת בהלכה בעניין זה לוקה בחסר והיום איננו רואים את המחשבה והיצירתיות שאפיינה את ההתמודדות הזאת בעבר. כתוצאה מכך, בעיית המסורבות הולכת ומתעצמת ולמעשה, כל אשה יהודייה שנשואה לפי האורתודוקסיה היא עגונה בפוטנציה. המצב הזה חייב להשתנות".

חברות הארגון עוסקות בין השאר גם בהטרדות מיניות, בייעוץ בתחום טהרת המשפחה, בפיתוח תוכניות לימודים וביזמות חקיקתית בנושא מעמד הנשים. מטרת הארגון, שהוקם לפני כשמונה שנים, ליצור קבוצה רחבה של מה שלביא מכנה "תלמידות חכמות" שיחד עם רבנים יקדמו סוגיות חברתיות בעייתיות בקפדנות הלכתית מתבקשת, לשיטתן.

לדברי ד"ר לביא, ההסכם לכבוד הדדי יאפשר לבתי הדין הרבניים לפסוק באופן יותר ידידותי, וכך אולי להיות מקובלים יותר על שכבות רחבות יותר בציבור הישראלי. ההסכם, יש לציין, איננו הסכם ממון, אולם בסופו מוצע נספח המתייחס גם לתחום זה ולפיו, בניגוד לחוק יחסי הממון, ניתן להקדים את חלוקת הרכוש ואת תשלום המזונות במקרה של סרבנות גט ואין צורך להמתין עד ליום הגט או המוות של הצד המסרב להתגרש. לדברי רוזנפלד, בחלק זה של ההסכם ניתן להוסיף התניות ממוניות ספציפיות, לפי בקשת בני הזוג העומדים להינשא.

טניה ואהוד ציון-וולדקס חתמו על ההסכם לכבוד הדדי לפני כחודש, שבוע לאחר שנישאו, רגע לפני שייצאו לירח הדבש המתוכנן באפריקה. "דיברנו על זה מההתחלה", מספרת טניה, "כי עבדתי בעבר בעמותה המסייעת למסורבות גט וידעתי כמה זה יכול לקרות לכל אחד ורציתי משהו שיגן עלינו, כמו ביטוח. ההתעסקות עם ההסכם גרמה לנו לדבר על הרבה דברים, פיתחה את התקשורת בינינו. אמנם צריך היה לעשות סוויץ' בראש כדי לדבר על דברים ריאליים וחוזיים כשמתכננים את החתונה, אבל הגענו למסקנה שממילא מתעסקים גם בדברים יומיומיים כמו כמה יעלה הצלם וכו', וההסכם הזה הרי מהותי הרבה יותר. בעיניי, זה גם כלי חינוכי לבני הזוג וגם הגנה הלכתית ומשפטית, והלוואי שזה ייהפך לנורמה. שכולם יחתמו על הסכם כזה, כמו שחותמים על הכתובה שהיא היום לגמרי לא רלוונטית".