כי מעפר באת, ואל אפר לא תשוב

עד לפני כעשור היה טקס ההלוויה עניין שבקונצנזוס: כמעט 100 אחוזים מתושבי ישראל שנפטרו, נקברו בבתי עלמין על-ידי חברה קדישא. כל זה השתנה לפני חודשיים, כשהוקמה משרפת הגופות הראשונה בישראל, שהחלה להציע דרך אלטרנטיבית להביא קרוב משפחה אל מנוחתו האחרונה.

תחילת פעילותה של המשרפה עוררה, באופן טבעי, הרבה תהודה. אחרי הכל, סוף סוף אפשר ליהנות גם בישראל מהזכות המקובלת בכל מדינות המערב הנאורות לסיים את חייך כגרגרי פלפל גרוס. אלון נתיב, מנהל חברת "עלי שלכת", שמפעילה את המשרפה, רואה את השריפה כזכות אזרחית טבעית של האוכלוסייה החילונית בישראל. "יותר ויותר בני זוג בישראל חיים ללא חותמת הרבנות, הרבה בני נוער מוותרים על טקס הבר מצווה, וחמישה אחוזים מכל הבנים הנולדים בישראל לא עוברים ברית מילה. שריפת גופות היא התפתחות טבעית".

כיאה לבית עסק שמנקז אליו כל-כך הרבה רגשות, המשרפה של "עלי שלכת" ממוקמת במקום סודי "ליד חדרה". עיתונאי שמבקש לראיין את נתיב מתחייב שלא לחשוף את מקומה המדויק, בגלל הבטחה של החברה לבעלי הקרקע והחשש מגורמים שלא יראו בעין יפה את העשן העולה מהארובה. השירות עולה כעשרת אלפים שקלים בממוצע, ואין עדיין הסתערות המונית. לדברי נתיב, עד היום השתמשו בשירותי המשרפה כ-20 איש אם כי יש עוד כ-100 לקוחות - ייבדלו לחיים ארוכים - אשר חתמו על בקשה לשרוף את גופתם לאחר מותם. "כמו שאנשים קונים ביטוח חיים ועושים צוואה, אני מאמין שכדאי להם להחליט על אופן הפרידה שלהם עוד קודם", אומר נתיב.

נורית (67), תושבת ירושלים, שסובלת ממצב גופני ירוד, כבר חתמה על חוזה שריפה עם החברה. "בית הקברות בסביבה שלי ממוקם על הר, ובאחת ההלוויות שהייתי בהן הגופה כמעט עפה החוצה במדרון", היא מסבירה. "כל הטקס נורא דוחה אותי. זורקים את הבן אדם כדי שיחליק לתוך הקבר. אצל הנוצרים לפחות יש ארון. כיוון שאין לי ילדים, ובעלי נפטר מזמן, החלטתי לפטור את כולם מהצורך לבוא להלוויה ולהקים מצבה. כאישה חילונית אני נגד מצבות". כדי למנוע אי הבנות התייעצה נורית עם חברה עורכת דין והכניסה את נושא השריפה לצוואתה. "ביקשתי שיפזרו אותי בהרי ירושלים. הייתי צריכה להוסיף על זה 1,000 שקלים אקסטרה. אני לא צריכה שימסרו את הצנצנת עם האפר שלי לאף אחד. לפחות אסיים במקום יפה".

הקרב על הגופה

גם מיכל פטרושקה (47), הסובלת מטרשת נפוצה במצב מתקדם, בחרה בשריפה. "יש לי היסטריה מחברה קדישא, ובכלל מהממסד הדתי במדינה", היא אומרת. "אני חולה, והלוואי שיכולתי כבר למות, אבל גם זה אסור פה. אני רוצה שלפחות המוות שלי יהיה חלק ואסתטי". פטרושקה מעדיפה גם היא

שאפרה יפוזר באוויר. "לחזור לטבע זה נקי וסימפטי, ואני קצת קלאוסטרופובית, לא רוצה להיות סגורה בקבר".

אבל מתברר שגם צוואה הכוללת סעיף רשמי המאשר את רצון המנוח בשריפת גופתו, לא יכולה להבטיח שהפעולה אכן תתקיים, כמו שתעיד הפרשה עזת היצרים שאליה נקלעה חברת "עלי שלכת" לפני כשלושה שבועות. ב-3 באוגוסט נפטרה ויקטוריה אורטמן בת ה-92 בבית החולים וולפסון, כשהיא משאירה צוואה המורה לבתה, השחקנית חוה אורטמן, לשרוף את גופתה. נכדה של המנוחה, בן אחותה של חוה שחזר בתשובה, סירב לאפשר לדודתו לממש את ההסכם שנחתם בעוד מועד עם "עלי שלכת", והגיש נגד בית החולים וולפסון תביעה על רשלנות רפואית במטרה לעכב את ההליך. השופט שדן בתביעה הורה לשני הצדדים להגיע לפשרה. בסיוע ארגון זק"א הפעיל האחיין לחץ על דודתו, עד שלפני כעשרה ימים הסתיימה הפרשה בכך שהדודה הסכימה לאפשר לו לקחת את גופת סבתו ולעשות בה כרצונו. "עלי שלכת" קיבלו מחוה אורטמן פטור ממימוש ההסכם ושיחררו את הגופה.

זק"א החליט לקחת לעצמו את הקרדיט על שלום הבית שהושג. בהודעה לעיתונות ששיגר האירגון נאמר: "בני משפחתה של המנוחה נדהמו לגלות, שבתה הצעירה חתמה הסכם עם חברת 'עלי שלכת' לשרוף את גופתה. בני המשפחה ניסו לשכנע את הבת לחזור בה מהצעד הנורא הזה, במיוחד לאור העובדה שהמנוחה היא ניצולת שואה שאיבדה את משפחתה במשרפות במחנות הריכוז וההשמדה של הנאצים".

אורטמן הזועמת מגדירה את ההודעה של זק"א "אוסף של שקרים". לדבריה, אמה, "שהיתה אישה צלולה ביותר שחיה לבד בבית בלי שום עזרה, אישה נבונה ומפוכחת, יקית, שלא השאירה שום דבר ליד המקרה", חתמה לפני שנתיים על הסכם עם חברה שתדאג להעברת גופתה לשריפה בקפריסין. לאחר שגילתה את אפשרות השריפה בישראל ביטלה את החוזה עם החברה והעבירה את נושא הטיפול בגופתה ל"עלי שלכת".

"אחרי מותה של אמי נתתי לאחייני זמן להסתגל לרעיון ולהיפרד ממנה", מספרת אורטמן. "בו בזמן, מאחורי גבי, החלו גורמים חרדיים להתקשר ל'עלי שלכת' ולנסות לגלות בדרכי עורמה היכן נמצאת הגופה. בעודי מחכה שאחייני יעכל את הרעיון, הגיע אלי צו של בית משפט בתואנה פיקטיבית שהיתה רשלנות רפואית. בינתיים כוחות זק"א משוטטים ומנסים לאתר איפה אמא שלי נמצאת. אוי לאותה בושה שהיינו צריכים להעביר אותה ממקום למקום.

"בדיון המשפטי, זק"א נסוגו מהעניין של רשלנות רפואית. באותו לילה, אחייני ביקש סליחה על כך שפנה לבית המשפט והתחנן בפני שבכל זאת לא אבצע את שריפת הגופה. הותשתי וויתרתי על רקע מניעים אישיים. כל מה שעניין את אנשי זק"א היה לקיים את ההלכה. שלומו של אחייני ושלומי שלי לא עניינו אותם כהוא זה. הם הכניסו אותנו למלכוד".

מיכאל גוטויינד, מרכז המחלקה המשפטית של זק"א, מסביר שארגונו התערב בסכסוך המשפחתי על צוואת ויקטוריה אורטמן רק לאחר פניית הנכד, אבל לא משאיר מקום לספק שזק"א יעשה הכל עד שיביא להוצאה של שריפת הגופות אל מחוץ לחוק ולסגירתה של "עלי שלכת". לדבריו, היועצים המשפטיים של זק"א - 37 במספר, בהנהגתו של שר האוצר לשעבר יעקב נאמן - עובדים על הכנת חוות דעת משפטית למשרד ראש הממשלה וליועץ המשפטי לממשלה, בדבר אי חוקיות שריפת הגופות בארץ.

"אדם לא יכול לעשות בגופו מה שהוא רוצה, אפילו אם קיימת צוואה", אומר גוטויינד. "העובדה שמשהו עדיין לא הוצא אל מחוץ לחוק, אין פירושה שהוא חוקי. שריפת גופות היא עניין בלתי מוסרי וזק"א מתנגד לה כמו שהוא מתנגד לסחר באיברים. הבאה לקבורה היא ערך חשוב במדינת ישראל. בשביל לקבור גופות משחררים מחבלים, ועובדה שיש חוק שמחייב להביא לקבורה גם את מי שתרם את גופתו למדע".

לטענת גוטויינד, גם חוק הקבורה האזרחית לא מאפשר את חוקיותה של השריפה, שכן הוא מדבר, באופן בלעדי, על קבורה - מבלי שאפשרות השריפה מוזכרת בו. "יש פה עניין ציבורי. פנו אלינו ניצולי שואה שאמרו שעוברת בהם צמרמורת מכך ששריפת גופות מותרת בישראל. אני מאמין שבית המשפט יוציא את זה אל מחוץ לחוק".

הכל בגלל כסף

נתיב, מנהל "עלי שלכת", לא מתרגש במיוחד מהטענות שמעלים בזק"א. הוא מדגיש, כי אין שום חוק או תקנה שאוסרים על שריפת גופות בישראל. להפך: קיימים חוקים המחזקים את התמיכה ברעיון הפלורליזם בקבורה, כמו חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אלא שהשירותים שמציעה החברה פשוט מסרבים להתחבב על גורמים מסוימים: בזמן הקרוב מצפים למנהליה עוד כמה מאבקים סביב פעילותה.

הראשון מתמקד בדיווח על אפשרות השריפה לאלה שעשויים לגלות בה עניין. "פנינו למשרד הבריאות וביקשנו שיוציא הנחיה גורפת לכל בתי החולים וקופות החולים, על כך שבכל מקום שבו נותנים במה לחברה קדישא, שיתנו במה שווה גם לנו", אומר נתיב. "עדיין לא הצלחתי לקבל תשובה ממשרד הבריאות. העניין תמיד בבדיקה. מה יש לבדוק? אני חברה חוקית. אם אתם חושבים אחרת,

תתבעו אותי, או שתתנו לי תשובה שלילית ואוכל ללכת לבית המשפט ולתבוע את מה שאני חושב שמגיע לי כחוק. במקום זה בוחרים בסחבת". משרד הבריאות מסתפק במשפט הלאקוני: "הנושא בבדיקה".

גוף אחר שלנתיב יש בטן מלאה עליו הוא חברה קדישא. "כולם מדברים כל הזמן על נושא הפגיעה ביהדות, אבל זה בולשיט", הוא אומר. "הרי החרדים לא מתערבים לי בשבת ולא מתערבים באכילת החזיר, אז הם גם לא אמורים להתערב לי באופן שבו אני מבקש למות. מה הסיבה למאבק הגדול? כסף. לחברה קדישא יש מונופול על נושא הקבורה, והם לא רוצים להפסיד את ההכנסה הזאת".

הרב אלעזר גלבשטיין, סמנכ"ל ודובר חברה קדישא, מתרעם כשהוא שומע את ההאשמה. "הוא צריך להיות בוש ונכלם", הוא מתייחס לטענותיו של נתיב. "חברה קדישא זה לא עסק מסחרי כפי שהוא יוזם. חברות קדישא - כשמן כן הן: עוסקות בקבורת בני ישראל בקדושה, בטהרה, בכבוד ועל פי ההלכה. עצם השריפה של גופת יהודי מזכירה באופן קשה מאוד את השואה. לא מזמן הייתי במצעד החיים לרגל 60 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה, וראיתי מה השריפה עושה לבן תמותה יהודי. צריך להעביר מסר ברור לעם ישראל ששריפת גופות מנוגדת לתורת ישראל. כמובן שנתנגד לזה - אבל לא בגלל שהוא עושה כסף, אלא מפני שזה מנוגד להלכה".

הרב הראשי לישראל, יונה מצגר, מסכים עם גישת חברה קדישא: "קיים הבדל תהומי בין האדם לבין הבהמה. הבהמה - עם מותה סיימה את תפקידה בעולם, לעומתה האדם - נזר הבריאה, שנשמתו עולה לעולם הבא ושם ממשיכה את משימותיה. לפיכך קיימת חשיבות גדולה ומיוחדת לגופו של האדם המוגדר במקורותינו 'נרתיקה של הנשמה', ובתור שכזה יש בו קדושה מיוחדת וחובה לנהוג בו בכבוד גדול ולטומנו באדמה".

מאבק נוסף שנתיב עומד לפניו נוגע לביטוח הלאומי ולהשתתפותו האפשרית במימון השריפה. "לכל תושב ישראל מגיע, לכאורה, להיקבר בחינם, מדמי הביטוח הלאומי ששילם. אז למה אותו חוק לא חל גם על מי שמבקש להישרף?" הוא תוהה. "אין סיבה שאותו סכום שהחברה הקוברת היתה מקבלת מהביטוח הלאומי לא ילך אלי, ואני אקזז אותו ממה שהלקוח משלם".

חיים פיטוסי, דובר הביטוח הלאומי, טוען שהאצבע מופנית כלפי הכתובת הלא נכונה. "כדי לקבל סיוע, 'עלי שלכת' צריכה לקבל רישיון ממשרד הדתות, על כך שמותר להם לעסוק בקבורה. רק אחרי שיהיה להם רישיון, הם יוכלו לפנות אלינו", הוא אומר. אלא שמתברר שגם אז, הסיוע המקווה לא מובטח. "החוק שבגללו מעבירים סיוע לחברה קדישא מדבר ספציפית על קבורה, לא על שריפה", מסביר פיטוסי. "קבורה מוגדרת כמשהו שמעורבת בו חפירה באדמה. לכן, על פניו יש כאן בעיה משפטית. זה מחוץ למסגרת הפורמלית של החוק".