"ראה": אין ירושלים בתורה

פרשת "ראה" היא פרשה של חמקמקות פסיכולוגית ותודעתית. הפרשה נפתחת במילות הזמנה אל עולם המיסתורין של האמונה והבחירה החופשית: "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". כאן, בפסוקי השבוע, אין הצעה מפורשת להכרעה בין טוב לרע, אבל הדי המילים נשמעות בצורה יותר מפורשת בעוד כמה פרקים בפרשת ניצבים: "החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים". נדרשת יריעת מילים רחבה הרבה יותר כדי לפענח ולפצח את האוקסימורון ששמו אמונה ובחירה. האם תיתכן בכלל בחירה תחת הצללים הכבדים של מצוות האלוהים, שלא מותירים הרבה מקום לדמיון - מה יקרה למי שלא בוחר בבחירתו המועדפת של אלוהים? על רקע המתח הפנימי, האמוני האדיר בין ציווי לבחירה, בין אלטרנטיבות לחובות, מעניין להתבונן על מימדים נוספים ונסתרים של מושג הבחירה הרמוזים בפרשה.

ימי הפרשה הם הימים האחרונים לנדודי המדבר, ערב הכניסה לארץ הבחירה. משה עומד בפני העם ומסכם את סיכומיו. הוא כבר יודע בתוך תוכו ובמפורש שזהו - כלה ונחרצה מאת אלוהיו למנוע ממנו את השהות הבלתי חוקית (בעבורו) בארץ למענה כילה את כוחותיו. העם מן הסתם כבר עוסק בשלו, אקטואליה לפני נצח, עושים ככל העולה על רוחם: "ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו". משה מתאר להם את תהליך הכניסה, הכיבוש וההתיישבות: "ועברתם את הירדן, וישבתם בארץ...והניח לכם מכל אויבכם...והיה המקום אשר יבחר יהוה אלהיכם בו לשכן שמו, שמה תביאו את כל אשר אני מצווה אתכם...ושמחתם...במקום אשר יבחר יהוה באחד שבטיך...שם תעשה כל אשר אנכי מצוך".

מה כתוב כאן בעצם? בעתיד, אחרי מעבר הירדן, בתום המלחמות ועם בוא הביטחון, נוכל סוף-סוף לשמוח באיזשהו מקום. אבל איפה הוא המקום הזה? לא כתוב. באחד שבטיך. איזה שבט? לא כתוב. בחירתו של אלוהים מעורפלת, עמומה, לא מוגדרת. פעם בעתיד טוב ואוטופי הוא יבחר מקום, ואנחנו לא יודעים מתי תבוא האוטופיה לידי ממשות ואיפה הוא בכלל המקום הזה. הערפול הזה אינו מקרי. הפרשה הרי נפתחת בהפגנת יכולת הדיוק הגיאוגרפי של בורא העולם - לא סתם הוא נקרא ביהודית "המקום" - "ונתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל". מי שמסוגל לאתר בדייקנות כה מרובה את ההרים העוטרים את שכם, להבחין בין הר קללה להר ברכה, לא היה מתקשה לצין את המקום המדויק אותו בחר - או יבחר - לשכן את שמו עלי אדמות. אלא אם כן יש כאן כוונה מפורשת.

ואל תאמרו לי ירושלים. כי בכל התורה כולה, ממש כך - וכל הספקן מוזמן לבדוק שוב ושוב - ירושלים אינה מוזכרת. רק מאוחר יותר נולדו המסורות של ירושלים ויוחסו אחורה אל התורה ואל אבות האומה. אבל במקור זה לא קיים. שכם כן וירושלים לא. הרי גריזים ועיבל כן והר הבית לא. ומקור כל עמימות כולה נמצא בפרשתנו; הפרשה והפסוקים בהם נקבע כי יהיה לאלוהים מעון עלי האדמה, אבל כתובתו נשארה חסויה ונסתרת.

בסופו של דבר ובחשבונה של אמת, קדושת ירושלים היא קדושת האדם שקידש אותה. דורות של חולמים ועידנים של כיסופים הפכו אותה לעיר החשובה ביותר לנו ולרבים אחרים. ובכל זאת אי אפשר להכחיש: זאת קדושה שלא נשענת על יסודות ופיגומים מן התורה - מדאורייתא. זאת קדושה מאוחרת, שעיקרה ההיסטוריה הסובייקטיבית של בית דוד, נבואות, אגדות וגעגועיהם של מליוני מתפללים במשך אלפי שנים. 

אז מה זה אומר לגבי בחירתו של אלוהים? כנראה שאלוהים בחר שלא לגלות את בחירתו ואת מקום בחירתו. ואולי אפילו יותר מזה - אלוהים השאיר לנו את מלוא מרחב הפרשנות לקבוע היכן יהיה המקום בו ישוכן הכל יכול. ההחלטה שלנו היא בחירתו החופשית של אלוהים.