רעב בעולם השלישי, יד ראשונה, מסלב

זה כבר הפך לתופעה חובקת גלובוס. לא עובר יום בלי תמונות בעיתונים ובטלוויזיה של כוכבי קולנוע נחשקים ומצליחים הרוכנים אל ילדים רעבים באפריקה, מסיירים במחנות פליטים, מתראיינים על חשיבות מחיקת החובות למדינות העולם השלישי, ואפילו מאמצים ילדים יתומים.

עכשיו יש לתופעה הזו גם שם: "אקטיביזם סלבריטאי". זה גם שמה של תוכניתו המרתקת של ריצ'ארד קווסט, מגיש בכיר ברשת סי.אן.אן, שהחליט לבדוק מבפנים מה עומד מאחורי האקטיביזם הזה, מי מרוויח ממנו ומה יוצא לסלבריטאי-על, דוגמת בונו, בוב גלדוף, אנג'לינה ג'ולי, בראד פיט וג'ורג' קלוני, מכל הטרחה הזאת.

קווסט, היושב בלונדון, חושף בראיון טלפוני כמה מתגליותיו המפתיעות, משיל מעליו את גלימת הציניות ואפילו משחרר הצהרה: "אם "יוניצף" יציע, וסי.אן.אן יאפשר זאת, אתגייס בעצמי".

איך, בעצם, מתבצע השידוך בין סלבריטאים לארגונים וולונטריים?

"אנשים כמו אנג'לינה ג'ולי או ג'ורג' קלוני לא קמים בוקר אחד ואומרים 'היי, בא לי להיות אקטיביסט'. לרוב ארגוני הצדקה מגייסים בעדינות רבה סלבריטיז שיש להם אינטרס בנושא שהם מקדמים. מצד שני, ראיינתי את נטליה אימברוליה, והיא סיפרה לי שהחליטה מיוזמתה בלבד להיות מעורבת בארגון שפועל להגברת המודעות למחלה מסוימת שתוקפת נשים. היא אמרה לי: 'המודעות חשובה, ואני יכולה לעזור ליצור אותה'.

"בשני המצבים האלה, ובכל מקרה, כשארגון מגייס סלבריטאי הוא רוצה אותו לזמן ארוך. הם לא רוצים מישהו לשבוע או לחודש, אלא מישהו שיהיה מחויב. דסטני'ס צ'יילד, למשל, היא להקה שרוצה לעשות טוב, ותסכים למכור כרטיסים למופע שלה שתמורתם תלך לצדקה, אבל לא תהיה מעורבת מעבר לכך".

מה מבטיחה הבחירה בסלבריטאים?

"ראשית, הם מושכים את תשומת הלב והעניין של התקשורת. שנית, אני יכול להבטיח לך שאם אנג'לינה ג'ולי תופיע אצלך במשרד ותגיד שהיא רוצה לדבר על ילדים רעבים, את תדברי איתה. לאנשים האלה יש כרטיס כניסה לכל מקום כמעט. הם מצליחים לפתוח את הדלתות של כל ראשי הממשלות, הפוליטיקאים ובעלי ההון".

"עליתי לחדר ובכיתי"

כדי לחוות על בשרו מה זה אומר להיות סלבריטאי אקטיביסט נסע קווסט לאתיופיה, בחסות ארגון "יוניצף" של האו"ם. "ראיתי מראות איומים", הוא אומר. "את יכולה לדמיין לעצמך ילדה בת 14 מטפלת באחותה בת התשע החולה באיידס? כשחזרנו למלון ביום הראשון, הצוות שלי ואני, היינו אמורים לאכול ארוחת ערב ביחד, אבל כל אחד מאיתנו תירץ מדוע אינו יכול להישאר. עליתי לחדר ובכיתי.

"אני לא תמים. ברור לי ש"יוניצף" הסכים לשלוח אותי למסע הזה, כי יחד איתי מגיעה רשת סי.אן.אן, ואני עושה תוכנית שבה אני משוחח עם שועי עולם וסלבריטאים, וזה מביא הרבה תשומת לב. אם הייתי בא אליהם ואומר: 'היי, אני

קורא חדשות מדי פעם והייתי רוצה לדעת איך זה מרגיש', ברור שהם לא היו מבזבזים את הזמן שלהם עליי".

עד לפני ארבעה חודשים היה קווסט מגיש חדשות בכיר ברשת, והיתה לו גם תוכנית טיפים לאנשי עסקים שנוסעים ברחבי העולם. בחודש מאי האחרון הוא עשה פיילוט שבחן מה הופך אדם למצחיק ומה זה חוש הומור. הפיילוט זכה להצלחה והרשת החליטה לאפשר לקווסט להמשיך בהפקות מקוריות. מאז הוא הפיק תוכנית שעסקה בנושא מה הופך אדם לגדול, את התוכנית "אקטיביזם סלבריטאי", ובחודש הקרוב תעלה תוכנית שלו על שפים סלבריטאים.

בתחנה של הרשת בלונדון ידוע קווסט כמצחיקן המקומי. הוא איש עם חוש הומור חד וציני. אבל כשמדובר באקטיביזם חברתי הוא מפסיק לחייך: "בסופו של יום, אתה לא יכול לבקר אנשים שהעבודה העיקרית שלהם היא להשאיר תינוקות בחיים ולעצור את התפשטות המלריה", הוא אומר. "ברור שלארגונים כמו "יוניצף" ו"אונרא" יש את הבעיות שלהם, אבל אי אפשר להיות ציניים או ביקורתיים כלפיהם".

ומה לגבי הסלבריטאים, האם האקטיביזם החברתי הוא כלי ליחסי ציבור מצוינים? האם הם מקבלים תמורה כספית?

"הסלבריטאים שבאמת מחויבים לנושא, דוגמת בונו, בוב גלדוף או ג'יימס בראון, לא מקבלים כסף. אם כבר, זה עולה להם כסף. אנג'לינה ג'ולי היא דוגמה מצוינת. אחרי שאימצה את הילד הראשון שלה באסיה, היא שבה ומאמצת ילד נוסף ממחנה פליטים באתיופיה לעיני המצלמות, כשברור שזה עניין פרטי. אבל בדרך היא עושה יחסי ציבור מצוינים לנושא. לדעתי, זו משימה מאוד קשה עבור הסלבריטאים, וההחלטה להישאר קשה עוד יותר מההחלטה להיכנס לזה מלכתחילה".

האם ידוע לך על סלבריטאים שביקשו להיות חלק מקמפיין כזה או אחר ונדחו?

"אני לא חושב שמישהו נדחה. ניסיתי למצוא אחד כזה ולא הצלחנו, ואף אחד גם לא ממש רוצה לדבר על זה".

להיות אקטיביסט זו עבודה

קווסט מדגיש כי עבור הסלבריטאים האקטיביסטים מדובר בעבודה לכל דבר. "כשאנג'לינה ג'ולי מגיעה למחנה פליטים ברור שהתקשורת תשאל אותה על יחסיה עם בראד פיט. היא תענה, אבל התשובה שלה תכיל הרבה מידע על "יוניצף" ועל הילדים שזקוקים לעזרה. אפשר יהיה לצלם אותה רק עם ילדים בזרועותיה".

לסיום מתעכב קווסט מעט על הסלבריטאים שהתגייסו לסייע לאנושות. הוא מציין שבונו הוא איש שיחה מרתק, גם אם שקט, שמצליח לשכנע אותך בעדינות. "בסוף הראיון איתו אתה מוכן למכור את הכלב והחתול שלך רק כדי לעזור לו". לעומת זאת, בוב גלדוף, הוא טוען, רהוט הרבה יותר, אבל לא מפסיק לדבר. "אם על בונו אתה אומר 'הוא בטח צודק', על גלדוף אתה אומר, 'הוא בטח צודק, אבל בבקשה שיפסיק לדבר, יש לי כאב ראש'".

את אנג'לינה ג'ולי מתאר קווסט בהרבה יותר סימפתיה. "היא הגיעה 15 דקות לפני תחילת הראיון, דפקה בדלת ואמרה: 'שלום, אני אנג'לינה ג'ולי'. האמירה הפשוטה הזו הצליחה להפיל את כולם מהכיסאות. היא מקסימה. אין לה את כל ה'אני חייבת לסדר את האיפור שלי'. רגע לפני שיצאנו היא ניערה את שערה וזה הכל.

"היא בחורה חכמה. כששאלתי אותה אם תוותר על צילומים לסרט כדי לנסוע לאפריקה, היא ענתה: 'כדי שאוכל להמשיך לדבר על דברים חשובים כאלה, אני חייבת לשמור על מידה של סלבריטאות', והיא צודקת. כי אם היא תקדיש את כל כולה לנושא, בעוד חמש שנים נשאל: אנג'לינה ג'ולי, מי זאת?"