פרשת ההדלפה: הווטרגייט של בוש?
בפרשה הזו יש את כל מה שצריך סרט מתח טוב: היא מערבת את הנשיא, סגנו, היועצים שלהם וסוכנות הביון. על הפרק - מי חשף את סוכנת ה-CIA, למה, ומה הקשר למלחמה בעיראק. "זה יותר חמור מווטרגייט", קבעו בבריטניה. "האנשים האלה צריכים לשלם", נטען בקנדה. ואילו בארה"ב תוהים כמה חיילים בעיראק שילמו בחייהם על קרב היוקרה בין הממשל לבין ה-CIA
ה"אינדפנדנט" הבריטי, שמהדורת יום הראשון שלו היתה מעורבת בסיפור כבר בתחילתו בשנת 2003, קבע במאמר המערכת שלו: "רפש, דליפות והעמדה לדין מסתכמים למשבר הנשיאותי החמור ביותר מאז ימי ניקסון, וזה ילך ויחמיר. הבית הלבן אולי הפסיד רק איש מפתח אחד, אבל שרשרת הפיקוד כולה מתמוטטת בסקנדל שיחשוף את השקרים שהובילו למלחמה".
הנשיא בוש אומנם לא צפוי ללכת בעקבותיו של ניקסון, הנשיא האמריקני היחיד שאולץ להתפטר, אך השאלות הגדולות המתעוררות כתוצאה מ"פליים-גייט" - חשיפת שמה של הסוכנת פליים - מהותיות יותר מאלה שעוררה בזמנו פרשת ווטרגייט. הן לא קשורות לריגול פוליטי פנים-אמריקני, הן קשורות לשרשרת ההחלטות שהובילו את ארצות הברית, ובריטניה עמה, לשלוח את צבאותיהן למלחמת התשה בעיראק.
"אם אתם מאמינים שממשל בוש, בסיועו האדיב של טוני בלייר, תכננו קונספירציה מתוחכמת על-מנת לפלוש לעיראק, אין אפשרות לפרש את הסיפור הזה אחרת - זו תחילתה של חשיפת ניסיון הממשל לטייח את מזימתו", כתב פרשן העיתון. "מעל ל-2,100 חיילים אמריקנים ובריטים נהרגו במלחמה הזו. אם נצא מנקודת ההנחה שהם השתמשו בהצהרות כוזבות ובמידע מעוות על-מנת להצדיק את המלחמה, הרי מדובר בפרשה גדולה בהרבה מפרשת ווטרגייט".
המדיניות של הממשל, היוקרה של ה-CIA
ה"וושינגטון פוסט", במאמר מטעמו, הסביר שמעבר לדיון בשאלת אמיתות המודיעין טרם הפלישה לעיראק, בבסיס "פליים-גייט" עומד קרב ענקים בין אנשי צ'ייני לבין ה-CIA, קרב בו סוכנות הביון יצאה כשידה על העליונה. "צ'ייני ועוזריו לא בוטחים ב-CIA", נכתב במאמר. "הם חושבים שהסוכנות התרשלה כאשר דחתה את טענותיהם בנוגע להימצאות נשק להשמדה המונית בעיראק ובנוגע לקשרים בין סדאם לאל-קאעידה. הם חושבים שהסוכנות מנסה לחבל במדיניות הממשל".
העוינות בין הבית הלבן לבין סוכנות הביון גברה ב-2003, לאחר שבעלה של פליים, השגריר לשעבר ג'וזף ווילסון, חשף שאין בסיס של אמת מאחורי טענות הממשל לפיהן עיראק רכשה אורניום מועשר מניז'ר. מאמר הדעה שכתב ווילסון היווה בעצם את הטריגר שהוביל לחשיפתה של אשתו, לפי החשד, כצעד מכוון ומתוזמן של אנשי צ'ייני.
הוא חשף, היא נחשפה. ווילסון ופליים (צילום: איי.פי)
בחינת השמות המככבים בפרשה, לואיס ליבי וקרל רוב, רק מגבירה את החששות לפיהן שמה של פליים נחשף כחלק מניסיונות הממשל לנקום ב-CIA ולטייח את נסיבות היציאה למלחמה. רוב עמד בראש קבוצת יועצים בבית הלבן בשם "הקבוצה העיראקית", שנוסדה בשנת 2002. מטרת הקבוצה היתה "למכור" לציבור האמריקני את המלחמה בעיראק. ליבי היה אחד מאנשי המפתח בקבוצה. הבוס שלו, צ'ייני, שהוגדר על-ידי פרשנים רבים כ"ארכיטקט המלחמה", עשוי להיקרא להעיד במשפטו של ליבי, ולהישאל על התפקיד שמילא הוא עצמו בחשיפתה של פליים - מבוכה גדולה נוספת לממשל.
כעת, עם התפוצצות הפרשה, מעלים הפרשנים באוב את הדברים שאמרו אנשיו של צ'ייני כבר בשנות ה-90, אז טענו שיש לפלוש לעיראק "כדי להבטיח את גישת ארה"ב לנפט ואת ביטחונן של בעלות בריתה, כגון ישראל". בין שמות חברי אותה קבוצה, שכל-כך רצו את ראשו של סדאם, ניתן למנות בכירים רבים, בהם מזכיר ההגנה, דונלד ראמספלד, שגריר ארה"ב באו"ם, ג'ון בולטון, ושגריר ארה"ב בעיראק, זלמאי חליזאד.
"האנשים האלה צריכים לשלם", קבע אחד ממאמרי המערכת ב"טורונטו סטאר" הקנדי. "החקירה נגד ליבי תהיה משמעותית רק אם היא תצביע על אחריות הממשל למותם של 2,000 אמריקנים ועשרות אלפי עיראקים, ולעינויים של מאות במתקני המעצר האמריקנים. צריך להיזהר, כי האנשים שהביאו לנו את עיראק מצביעים עכשיו על איראן וסוריה".
ממשל במבוכה, נשיא בצרות
מעורבותו של קרל רוב בפרשה מהווה אף היא בסיס לספקולציות רבות בקרב מתנגדיו של בוש. רוב הוא ככל הנראה האיש שמוזכר במסמכי החקירה בתור "בכיר א'" – האיש שגילה לעיתונאי רוברט נובאק את זהותה של פליים. ההחלטה לא להעמידו לדין, לפחות בשלב זה, העלתה השערות רבות.
ואם כל זה לא מספיק, נאלץ הממשל להתמודד גם עם הביקורת ההולכת וגוברת על תגובתו של בוש לפרשה. הנשיא אומנם קיבל את התפטרותו של ליבי, אך לא גינה את מעשיו. בוש גם לא התייחס לדבריו הנחרצים של דוברו, סקוט מק'קלן, שטען כבר לפני שנתיים שליבי לא מעורב בפרשה, דברים שהתבררו כשטות גמורה.
אחד מיועציו של בוש, שבחר לא להזדהות בשמו, מסר ל"בוסטון גלוב" כי יועצי הנשיא שקלו לפרסם הודעת גינוי, אך החליטו לבסוף לא לעשות זאת, "כדי לא לפגוע בהליכים המשפטיים".
הטקטיקה של בוש: "חזרה לדברים הפשוטים"
כאשר נשאל בוש ישירות בנוגע לעמדתו בפרשה, השיב: "יש לי עבודה לעשות, וככה גם לשאר האנשים בבית הלבן". יועצו, דן ברטלט, הסביר ש"כרגע אנחנו נוקטים במדיניות של חזרה למקורות, של התמקדות בדברים הפשוטים". משמעות הדבר היא שבתקופה הקרובה יתמקד בוש בסיוע לנפגעי ההוריקנים, בחיסון נגד שפעת העופות, בצמיחה הכלכלית ובהתפתחויות הפוליטיות בעיראק. העיקר להסית את דעת הקהל מהמבוכות הרבות שנגרמו לממשלו.
למרות כל המהומה שנוצרה, הצלחה אחת בכל זאת הצליח בוש לקצור, כאשר השיב אליו, באופן חלקי, את תמיכת הרפובליקנים. זאת, לאחר כחודש בו ספג ביקורת עצומה מבית בעקבות החלטתו למנות את הארייט מאיירס לבית המשפט העליון.
יממה אחת בלבד לפני פרסום האישום נגד ליבי הסירה מאיירס את מועמדותה, והדיבידנד לנשיא לא איחר להגיע. ה"תנ"ך" הרפובליקני, ה"וויקלי סטנדרד", התייחס במאמר מטעמו לפרשת פליים וקבע: "אין פה שום דבר מעבר למעשיו של האינדיבידואל הזה (ליבי, נ.ר), והדברים שאמר לכאורה לחוקרי ה-FBI ולמושבעים החוקרים. יש פה רק אשם אחד, וגם הוא מואשם בניסיון טיוח ולא יותר".
ומי המרוויחים הגדולים מכל הפרשה? ככל הנראה אלו חברי המפלגה הדמוקרטית, שספגו השפלה אחר השפלה מידי הרפובליקנים, ששולטים לא רק בבית הלבן, אלא גם בשני בתי הקונגרס. "כעת", כותב פרשן האינדפנדנט, "בתום שבוע בו בוש ספג כמה מהמכות הכואבות ביותר לממשלו, לא נותר לדמוקרטים אלא לחכך ידיהם בהנאה. ולחכות".
לפנייה לכתב/ת 
