מקסם שווא נשיאותי

פרופ' אבישי ברוורמן, כלכלן בכיר ברמה בינלאומית, הצליח בנשיאותו להפוך את אוניברסיטת בן-גוריון ממוסד במשבר למוסד פורח ומשגשג. אך אוניברסיטה אינה מדינה, ומה שמתאים להנהגת אוניברסיטה אינו מתאים בהכרח למדינת ישראל. לצערי, ברוורמן ידידי נלכד במקסם שווא המכונה "משטר נשיאותי", ובאמצעותו הוא מבקש לפתור באבחה אחת את מכלול התחלואים של החברה והמדינה.

בראיון ל-ynet מצביע פרופ' ברוורמן על רשימה חלקית של תחלואים בתפקודי הדמוקרטיה בישראל. אין מחלוקת לגבי אבחנותיו, עליהן ניתן עוד להוסיף כהנה וכהנה. רבים וטובים מודאגים מחוסר היציבות השלטונית, האלימות והשחיתות (אוניברסיטת בן-גוריון והמכון הישראלי לדמוקרטיה משתפים פעולה במאבק בה). הבעיה היא, כאמור, עם מרשם הפלא שהוא מציע: המשטר הנשיאותי. הצעה זו, לא רק שלא שתביא לשיפור התחלואים, אלא תוביל להחרפה במצבנו.

זה לא מכבר נפתרנו משיטת העוועים של הבחירה הישירה. חלק לא מבוטל מתחלואי המערכת כיום הוא תולדה ישירה של הניסוי האומלל בשיטה שבוטלה. טלטלה נוספת ברמה של מהפכה משטרית בכיוון הבחירה הישירה - אחרי סבב בחירות אחד בלבד, בשנת 2002, עם שובינו לשיטה הפרלמנטרית - תעמיק את חוסר האמון של הציבור בדמוקרטיה. השינוי המוצע עצמו הוא מהלך להעמקת חוסר היציבות. ודרך אגב, ברוורמן וקוסמי השווא האחרים מתעלמים מן העובדה שלראשונה מזה זמן רב תכהן הכנסת קרוב לארבע שנים מלאות.

יש הרבה מה לשפר בשיטת הבחירות, כדי שבין היתר, אנשים מוכשרים כמו ברוורמן לא יירתעו מלתרום למערכת הפוליטית כנבחרי ציבור. המכון הישראלי לדמוקרטיה מציע שורה ארוכה של רפורמות אלקטוראליות, אף לא אחת מהן "מהפכנית", שישפרו ללא היכר את הפגמים המשטריים: העלאת אחוז החסימה, מודל ישראלי ל"חוק הנורבגי", הכנסת האזורים לשיטת הבחירות ושינוי פתק ההצבעה, כך שהעוצמה תועתק ממרכזי המפלגות אל הבוחר בקלפי. ואולם המרשמים האמיתיים, המקצועיים לתחלואים אינם בזירה המשטרית כלל וכלל; לא בשיטת המשטר יש לעסוק, כי אם באופני המשילות.

מרבית הרעות החולות בתפקודי הדמוקרטיה בישראל נובעות מריכוז היתר של העוצמה השלטונית בידי הממשלה, מהיעדר שקיפות ואחריותיות (accountability) בתפקודי הממשל ובהגדרות שעבר זמנן של סמכות ואחריות. אחד התחומים הזועקים לשינוי, למשל, הוא מערכת היחסים בין מרכז ופריפריה (ומי כמו איש הנגב, שתרם כה רבות לקידומו, צריך לדעת זאת). היעד לפיכך צריך להיות לא עודף של ריכוז כוח (כמו בשיטה הנשיאותית), אלא דווקא ביזור העוצמה השלטונית. ברוורמן, שישב שנים ארוכות בוושינגטון, יודע כי בשיטה האמריקנית, הפן הפדראלי - השואב סמכויות נרחבות מהמרכז ומבזר אותן למדינות השונות, ובתוכן במדרג יורד עד רמת הקהילה - הוא בעל חשיבות משטרית שווה לפן הנשיאותי. לא יזיק אם נלמד מהאבות המייסדים שם, שביקשו ליישם את השיטה המתאימה ביותר למציאות שלהם, ולא חיפשו את "השיטה הדמוקרטית הטובה ביותר" - משום שזו איננה קיימת על המדף.

כיום, מתוך 80 דמוקרטיות בעולם, 32 מוגדרות "יציבות" ורק שתיים מתוכן הן נשיאותיות; האחרות - פרלמנטריות. הנטייה כיום בעולם היא הפוכה: מעבר מהשיטה הנשיאותית במדינות המתפתחות (במרכז אירופה ומזרחה, בדרום מזרח אסיה וגם באמריקה הלטינית) לדמוקרטיה הפרלמנטרית. השיטה הנשיאותית היא מקסם שווא, הזיה מסוכנת וכמו תרופת הפלא האחרות, מהווה איום חמור על הדמוקרטיה הישראלית. המכון הישראלי לדמוקרטיה יעשה כל שביכולתו כדי למנוע את עלייתה לסדר היום הציבורי, ובמקביל - לקדם את רעיון החוקה, בהתאם להצעת "חוקת בהסכמה" שפרסמנו בהנהגת נשיא בית-המשפט העליון בדימוס, מאיר שמגר. אנו זקוקים לחוקה, לא למקסם.

פרופ' אריק כרמון, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה