וירא: כשאלוהים זה יצר הרע

"קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה". (בראשית כ"ב פסוק ב') ואברהם לוקח את יצחק, קושר אותו למזבח ולוקח את המאכלת לשחוט את בנו. ברגע האחרון הוא נעצר על-ידי מלאך, המצווה: "אל תשלח ידך אל הנער". אברהם מציית ומתבשר: "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה". הוא רואה את האיל הנאחז בסבך בקרניו ומעלהו לעולה תחת בנו, וקורא למקום "ה' יראה", קרי: המקום בו האל ניגלה.

אלפי דרכים הוצעו להבנת הסיפור הקשה והמייסר הזה, אך לרובן הנחת יסוד אחת משותפת: האל באמת ציווה את אברהם להקריב את בנו. מבחנו העיקרי של אברהם היה האמונה בה', ואף שהפר את חוש המוסר שלו - חייב היה לציית. הבעיה העצומה הנובעת מגישה שכזו, במיוחד בהקשר הפוסט-מודרניסטי שלנו, היא שישנם לא מעט אנשים בתקופתנו הטוענים שקול אלוהי הורה להם לעשות מעשים מזעזעים מבחינה מוסרית: חומייני שמע את האל מורה לו לשגר שורות של ילדים קשורים בשלשלאות דרך שדות מוקשים עיראקיים; סדאם חוסיין שמע את האל מצווה עליו לענות ולרצוח המונים שנחשדו באיום על משטרו; ואף יגאל עמיר חשב, במובן מסוים, כי שמע את קול ה' מנחה אותו להתנקש בראש הממשלה. בכל רחבי תבל משמיעים קיצוניים דתיים טענות דומות, ולא אחת משמש סיפור העקידה ככלי בידיהם להצדקת המעשה. דווקא כרב אורתודוקסי, וכמי שמשתמש בשיטת הפרשנות החסידית של הטקסט המקראי, ברצוני להציע פירוש אחר לפרשה.

האל מעולם לא ציווה את אברהם להקריב את בנו. ספר הזוהר טוען - בהתבססו על נתיב פרשני אשר, שיש בו אחיזה בטקסט המקראי אך התפתח והועמק בטקסטים יהודיים מיסטיים - שהמושג "אלוהים" במקרה זה אינו מתייחס לאלוהות

במובנה המקובל, כי אם ליצר הרע. אברהם הוא שציווה על עצמו להקריב את בנו. והציווי ששמע מאלוהים, מסביר הזוהר, השתקף והגיע אליו דרך אספקלריה דלא נהרא - מראה שאינה מאירה בצורה ברורה. לפי הרמב"ם, אין אף אדם שהיה מציית לצו אלוהי להריגת בנו יחידו, אלמלא היה המהלך נהיר לו באלף אחוז. הזוהר, שחולק על הרמב"ם, מציע תמונה של אברהם אשר נקרא; אברהם שאיכשהו מוּנע לעשות משהו, אף שלא לגמרי ברור לו מה עליו לעשות, או מי הוא בעצם המצווה.

מסתוריות העקידה לא נעלמה מעיניהם של הוגים אורתודוקסיים חשובים. רבי מרדכי ליינר מאיז'ביצא, אדמו"ר חסידי מקורי וחשוב ומחבר הספר "מי השילוח", מצטט חלק מהקטע הזוהרי הזה ודרכו פורס בפנינו את הצעתו שלו. לפי הזוהר ורבי ליינר, האתגר של העקידה, הנסיון הגדול - הוא לא בהקרבת יצחק, אלא בשחרור הקול האלוהי מעמימותו ובהבנה שמלכתחילה, האל מעולם לא רצה שאברהם יהרוג את בנו. וכאן המקום לעמוד על ילדותו של אברהם, על חוויותיו מן השנים המעצבות. לפי המסורת המדרשית, הוא נלקח על-ידי אביו בפני נמרוד, המלך-האל המקומי דאז, וזה ציווה להשליך את הילד לתוך הכבשן. אברהם עצמו כמעט הוקרב כקורבן לאל המקומי - מעשה נוראי של התעללות. פרויד חשף אמת גדולה כאשר גילה לעולם את הדינמיקה הנוראית של דחף כפייתי לחזור על העבר: ילד שהתעללו בו עלול להיות מוּנע, בכוח דחף פנימי כפייתי, לעולל לבנו את אשר נעשה לו. כך גם אברהם.

כאשר קוראים את הטקסט בקפדנות, מבחינים שהקול המצווה להרוג את יצחק היה קולו של "אלוהים", בעוד שהקול הגדול ששלל את המעשה היה כולו של "יהוה" - כינוי הטומן בחובו אהבה אלוהית וחמלה. ומכאן, כאשר מלאך יהוה אומר לאברהם "יען אשר עשית את הדבר הזה...כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה", למעשה הוא מתכוון, לפי שיטת הפרשנות החסידית: משום ששחררת את הקול האלוהי מעמימותו והבנת שלא היה זה האל, אלא יצר הרע שלך - של חזרה כפייתית אשר הניעה אותך להרוג את יצחק - עכשיו יודע אני שאתה ירא אלוהים. המילה "יראה", המזוהה לרוב עם פחד, נגזרת בעצם מן השורש ר.א.ה וקשורה לראייה ותפישה. עתה ידעתי, אומר המלאך, שיכולת להבחין בין יצר הרע אשר התחזה לאלוהים לבין קולו האמיתי של האל, קולו של יהוה. ובסוף הפסוק ממשיך המלאך: "...ולא חשכת את בנך את יחידך ממני". קריאה פשוטה עשויה להצביע על כך, שאכן היה זה קול אלוהי שציווה על אברהם להקריב את בנו. אולם בקריאה הניאו-חסידית שלנו, אנו מבחינים שלמילה "חשכת" יש משמעות נוספת בעברית - חושך. "לא חשכת" פירושו לא החשכת את בנך על-ידי הקרבתו כקורבן.

יהיה ודאי מי שיטען, כי אבסורד להציע שטקסט האומר משהו במפורש מתכוון בדיוק לדבר ההפוך. שהרי אם האל איננו המצווה האמיתי כאן, כשלכאורה נכתב הדבר מפורשות - ניתן גם לחתור תחת סמכות התורה כולה. ואני אומר, טיעון שכזה מבוסס על בורות באשר לאופן בו פרשנות אמורה להיראות. דוגמה אחת תבהיר את הנקודה. בספר במדבר (פרק י"ג פסוק א') נכתב: "וידבר ה' אל משה לאמר: שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען" - כלומר, שליחת המרגלים היא ציווי אלוהי

 מפורש. אולם ספר דברים (פרק א' פסוק כ"ב), אשר משחזר את סיפור המרגלים בראייה לאור, מתאר בצורה די שונה את אשר אירע: "ותקרבון אלי כולכם", אומר משה לעם, ודרשתם ממני שאשלח מרגלים. ובכן, איזו גרסה היא הנכונה? פרשנים אורתודוקסיים רבים וחשובים מלמדים אותנו שמעולם לא היה ציווי אלוהי לשלוח מרגלים, ושהטקסט העיקרי הוא זה של ספר דברים. כאשר נאמר "וידבר ה'", אין הכוונה בהכרח לכך שהאל מדבר - בהחלט ייתכן שהעם התבלבל, ושמע את רצונו האישי לשלוח מרגלים כקול ה'.

גם כשהטקסט המקראי מיוחס לה', אנו נדרשים לשחרר את קול האל מעמימותו ולשאול את עצמנו, האם אכן זה הוא שמדבר - או שמא זהו קול אנושי פנימי ומפוצל, המושלך עליו מסיבה כלשהי. והאחריות האנושית להבהיר ולפרש את הקול האלוהי היא היא שמצילה את היהדות מחילולי השם הנוראיים, שהפכו לסימן ההיכר של הפונדמנטליסטים בכל העולם. בחוכמה העברית - המבוססת מיסודה על פירושיהם של בני-אדם לחוק האלוהי - הפונדמנטליזם נדחה. אנו חייבים להיפתח לקול האלוהי בכל עת ובכל מקום; ללמוד כיצד להקשיב באמת למעיין הפנימי, אשר נמצא בכל אחד ואחת מאיתנו ואוגר את מימיו של האל, במטרה להבחין בין קולו שלו לקול היצר הרע. כי יצר הרע פירושו דחף פנימי המושרש עמוק בנפש, ומניע את האדם לנהוג באופן שאינו מתואם עם העצמי האלוהי שלו. ויצר הרע המסוכן מכולם הוא זה הרוחני. זהו בדיוק הלקח שמלמד אותנו מעשהו הנפשע של יגאל עמיר.

הרב מרדכי גפני, מורה ותלמיד לפנימיות התורה, ראש קהילת "בית חדש " ובעל קתדרה לקבלה אינטגרלית במכון האינטגרלי של קן וילבר