קולו של העוד
ארא דינקיג'יאן מנגני העוד החשובים בעולם ומנהיג להקת "נייט ארק" מגיע להופעה בישראל עם זכרונות טובים: "ירושלים היא מקום קסום"
"המוזיקה תמיד היתה הבית שלי, מוזיקה ארמנית ומוזיקה מזרח תיכונית היו תמיד ברקע, כך שלא הייתי צריך ללכת רחוק כדי לחפש אותן. מאחר והתחלתי לנגן ולכתוב מוזיקה בגיל כה צעיר, מעולם לא חיפשתי מוזיקאים אחרים, כי אבא שלי לקח אותי איתו לעבודה, לקונצרטים ולהקלטות", אומר דינקיג'יאן מביתו בניו יורק. "באותה תקופה ניגנתי עם מוזיקאים שהיו גדולים ממני בדור, אבל כשהתבגרתי, פגשתי מוזיקאים שהיו קרובים יותר לגילי וזה עדיין נמשך, אני עדיין רעב ללמוד דברים חדשים".
שפתו הראשונה היתה ארמנית ודינקיג'יאן למד אנגלית בבית הספר. לדבריו, הוא מרגיש כארמני שחי בארה"ב. גם שם המופע שלו ("ארמני באמריקה") משקף את תחושותיו. "התרבות הארמנית שלי היא זו השולטת בתודעה שלי. נישאתי לאשה ארמנית, ויש לנו, מה שאני מחשיב, ילדים ארמנים. אנחנו חיים באמריקה, אנחנו אוכלים אוכל ארמני, מאזינים למוזיקה, הולכים לכנסייה ארמנית, זו התרבות שלנו".
"קיבלו אותי כמו שאני"
הצעד הרציני של דינקיג'יאן לעבר הגשמת חלומו התחיל באוניברסיטה למוזיקה בקונטיקט. הוא מגלה כי לא היה סטודנט טיפוסי רגיל.
"מעולם לא הייתי סטודנט טוב, כי מעולם לא עשיתי חזרות על השיעורים, אבל תמיד רציתי להיות עם הכלים שלי, כך שניגנתי מדי יום שעות על גבי שעות ולא התאמנתי על השיעורים עצמם. למרות שהמוסד עצמו הושתת על לימודי מוזיקה קלאסית מערבית, הם קיבלו אותי כמו שאני, העניקו לי מלגות ואפילו אפשרו לי לגלות יכולות אוטודידקטיות.
בקונצרט הגמר שלי בו ניגנתי בעוד, הבוחנים לא ידעו בתחילה איך לדרג את הציון שלי והחליטו לתת לי תואר מיוחד על הכלי. עד היום אני מודה להם על שנתנו לי להמשיך בדברים שהיו חשובים לי. תואר במוזיקה לא אומר דבר בחוץ אם אתה לא מנגן או לא יכול לנגן".
מפגש קריטי
בתום לימודי המוזיקה דינקיג'יאן שב בתחילת שנות ה-80 לניו ג'רזי עם מוטיבציה עזה להקליט מוזיקה. הוא כתב חומרים רבים וניסה למצוא את המוזיקאים הנכונים שיוכלו לנגן את המוזיקה שכתב. הוא התפרנס מעבודות שונות שלא היו קשורות לעולם המוזיקה ובלילות ניגן מוזיקה בחתונות ארמניות. באותה תקופה פגש לראשונה את אמן כלי ההקשה הארמני, ארטו טונשבויאשיאן, שהגיע לארה"ב וחיפש בה מקום מפלט ופרנסה.
"ארטו ואני הגענו לנגן בחזרה של להקה בה השתתפנו, זו היתה החזרה הראשונה שלנו ואחרי 45 שניות של נגינה ביחד, עצרנו לרגע והבטנו אחד על השני בהבנה שנעשה ביחד מוזיקה. זה היה רגע נפלא בשבילי, כי היו בו כל כך הרבה דברים שלא הייתי צריך לומר. קשה לתאר זאת במילים, המוזיקה עשתה את שלה. ארטו הוא מסוג המוזיקאים שלא צריך לדבר איתם הרבה, מספיק לנגן והוא כבר ידע איך לקחת את המוזיקה למקומות שלא ציפית להם", אומר דינקיג'יאן.
החיבור בין ארא לארטו הוביל גם להקלטה משותפת של אלבומו הראשון של ארטו ב-1986.
"ערב אחד, ארטו הגיע אלי הביתה ובישר לי שהוא כתב שירים אותם הוא מעוניין להקליט, השתתפתי בשמחתו וכשביררתי מתי הוא יהיה מוכן, הוא כבר היה עם כלי המיתר שלו ביד ובדרך לאולפן, למרות שהבהרתי לו שאין לי מושג אלו שירים ננגן.
אהבתי בו את היכולת המוזיקלית הספונטנית, הלכנו לסטודיו והקלטנו, כשהרעיון המרכזי שלו היה ליצור את האלבום בשביל המשפחה והילדים, לא כמוצר, אלא כזיכרון נעים וכך בעצם התחילה להקת 'נייט ארק'".
דינקיג'יאן בסך הכל רצה להקליט קלטת דמו על מנת לשמור את השירים הטובים שכתב ולא חלם על קריירה מוזיקלית חובקת עולם, אבל זה קרה. "חלומות גדולים לא היו בתכנון שלי, אבל אחרי שהקלטת הגיעה באופן מקרי לידי חברת התקליטים RCA, הם התקשרו אלי ורצו להחתים את הלהקה שלי", צוחק דנקגי'אן. "אמרתי להם שאין לי בכלל להקה והם טענו 'שיש לנו את הקלטת שהטכנאי שלך שלח", כך שלא נותרו ברירות רבות, הייתי חייב להמציא שם של להקה ולהביא במהירות נגנים שינגנו בה. לארטו היה חלק גדול בהשתלשלות העניינים".
דינקיג'יאן לא בזבז זמן, קיבץ ללהקה שלושה מוזיקאים מהשורה הראשונה, רובם ממוצא ארמני, וביניהם גם ארטו. רביעיית "Night Ark" שהתמקדה בשילוב מענג של ג'אז, פופ, מוזיקה ים-תיכונית וקלאסית, פרצה עד מהרה לתודעה העולמית, בארץ היא קיבלה את ההכרה והפרסום בעיקר הודות לשיר הפתיחה של "החמישיה הקאמרית" ושירו של יואב יצחק "זה הזמן לסלוח", גרסה לשיר שלה.
"זה היה פרוייקט מעניין ומאתגר. היה לי חשוב לי לשלב בין התרבות האמריקנית והארמנית, הדברים באו לי באופן טבעי, לא רציתי לברוא קטיגוריה חדשה ומיוחדת כי זה נוגד את האמת הפנימית שלי. ניגנתי את הדברים שנראו לי הכי טבעי, ואם אנשים באותה תקופה ראו זאת כיציאה ניו אייג'ית או מוזיקת שלום עולמי, זה בסדר מבחינתי, זה היה הצליל הטבעי שלי. אני זוכר שקראתי באותה תקופה ראיון ישן עם דיוק אלינגטון וכששאלו אותו על מוזיקת הג'אז שלו, הוא דחה את המונח ואמר: 'זו המוזיקה שלי זה מה שיצא באותו רגע ואני מאפשר לאחרים להגדיר ולקטלג אותה, לסמן אותה בז'אנר מסויים'".
לדברי דינקיג'יאן, הוא הופתע מההצלחה. "זה היה מדהים לגלות אנשים שמזדהים עם המוזיקה שלנו ולמרות שלא היה מניע פוליטי בלהקה, האירוניה הפוליטית היתה מאוד ברורה לי. תרבויות שמבחינת היסטורית הן אויבות, כולן בעצם מזדהות עם אותה מוזיקה ואם אין בזה מסר כלשהו, אז אין מסר או תקווה לעולם כולו".
"מצפה לחזור"
הופעותיה של "נייט ארק" בישראל היו הצלחה גדולה ולדינקיג'יאן יש זכרונות מתוקים מארץ הקודש. "כשניגנו בקונצרט בירושלים, זה היה אחד הדברים הבלתי נשכחים בחיי. היו בו אנשים מתרבויות ומדתות שונות, כולם הגיבו, כל אחד בדרכו שלו לחלקים אחרים בהופעה. זה משהו שאני לא אשכח. ירושלים היא מקום קסום וזו היתה זכות להופיע ולקבל תגובות כה מרגשות, רק בגלל זה אני מצפה לחזור אליה שוב".
לאחר שני אלבומים מצליחים, החוזה עם חברת התקליטים RCA לא חודש והלהקה נאלצה להתפרק, אבל הוא לא התייאש. "מוזיקאים בסדר גודל בינלאומי, אם לא תספק להם פרנסה ותעסוקה, הם ילכו לחפש את עצמם במקומות אחרים. זו לא היתה תקופה קלה, אבל הייתי חייב להמשיך הלאה".
דינקיג'יאן שיתף פעולה עם זמרת יווניה מצליחה בשם אלפטריה ארבאניטאקי והקליט עימה אלבום משותף, עם לחנים מקורים שלו ומילים של משוררים יווניים. האלבום נחל הצלחה גדולה ביוון ובזכותו גם חזרה להקת "נייט ארק" לחיים.
הזמרת היוונה תהתה מדוע הלהקה לא מוציאה אלבום נוסף, ולאחר שדינקיג'יאן הבהיר לה כי אין ללהקה חוזה, היא הפעילה את קשריה בחברת התקליטים "פוליגרם" ודינקיג'יאן קיבל אור ירוק לקרוא לחברי ההרכב לאיחוד נוסף. "נייט ארק" הקליטו שני אלבומים נוספים, המשיכו להופיע בהצלחה בעולם עד שבשנת 2000 התפרקו באופן סופי.
דינקיג'יאן רואה גם צד חיובי בפירוק. "זה עשה לארטו רק טוב, הוא בילה זמן רב בחייו בליווי אחרים וקידום המוזיקה שלהם, וכש'נייט ארק' התפרקה, זו היתה הזדמנות מצויינת בשבילו להקים להקה משלו וגם שאר החברים המשיכו ביצירת מוזיקה אישית. מאז שיתפתי פעולה עם הרבה אמנים, ניגנתי באלבומים שונים, אך לא הוצאתי אלבום חדש משלי, אולי באמת הגיע הזמן".
"הטכנולוגיה נהדרת, האמנים סובלים"
לטענתו של דינקיג'יאן, עסקי המוזיקה הם לא יציבים, במיוחד היום נוכח האינטרנט. "אנשים מכירים מוזיקה חדשה דרך האינטרנט, אבל האמנים סובלים בגלל ההורדות הלא חוקיות. נכון, הטכנולוגיה היא נהדרת, אבל לאמנים נהדרים ברחבי העולם אין היום חוזי הקלטות וזה יקח זמן עד שהתעשיה והמוזיקאים יבינו כיצד להפיץ את המוזיקה לאנשים. הדרך הישנה של הקלטת אלבום והפצתו בחנויות כבר לא אקטואלית.
הילדים שלי כבר לא יקנו תקליטים, אלא יורידו אותם ישר לאיי-פוד.
משיחות שאני מנהל עם מוזיקאים מרחבי העולם, הם טוענים שזו תקופה שקשה לנבא בה מה יקרה בעתיד ולעיתים התחושה היא שאתה לבד בעולם. אמנים רבים כיום מקליטים את האלבומים לבד בבית ונעזרים בטכנולוגיה החדשה על מנת להפיץ את המוזיקה שלהם למאזינים. יש לי עוד מוזיקה רבה לחלוק עם כולם ואם הדרך היחידה להקליט את המוזיקה שלי היא להפיצה דרך אתר אינטרנט, אז זה הכיוון שאצטרך ללכת".
עם זאת, דינקיד'יאן מודה כי הוא אינו טיפוס טכנולוגי ומגדיר עצמו כמוזיקאי מהדור הישן, במיוחד נוכח נגינתו בכלי עתיק במיוחד. לדבריו, הוא לא מפחד מהמחשב בביתו, אבל מעדיף לטפח את האוסף העצום של יותר מ-4,000 תקליטים ארמניים וטורקים.
אז מה מצפה לקהל בהופעה בישראל?
"זו שאלה מצויינת, אבל אני אתחיל דווקא בתשובה למה לא כדאי לצפות", צוחק דינקיג'יאן. "אל תצפו לראות קונצרט של 'נייט ארק'. 'נייט ארק' היא 'נייט ארק'. למרות שאני אנגן שירים רבים אותם שכתבתי ופירשתי עם הלהקה, אך הפירוש הפעם יהיה שונה במיוחד. תצפו לנגינת עוד אישית יותר.
רוב הקומפוזיציות בהופעה יהיו מקוריות, אני אנגן מספר שירי עם ארמניים, יהיו גם רגעים של אלתורים וחשוב להזכיר שאני אהיה מלווה בשני מוזיקאים ישראלים, זוהר פרסקו שהוא ידיד יקר והפסנתרן עדי רנרט, עמו זה יהיה לי מפגש ראשון בארץ".
מאיזה מקורות רגשיים מגיעה המוזיקה שלך?
"כשאני שמח, אני לא הולך אל הכלים שלי. אני יותר מדי עסוק בלהיות שמח, אך כשדברים לא מסתדרים, ברגעים הללו, אני הולך אל הכלים והם מנחמים אותי. לכל מלחין יש את המחשבות הללו, אך רק לאחר שהיצירה יוצאת החוצה, זה מתחיל להיות בהיר מה קרה שם בחדר, מדוע השיר דווקא הגיע אלי, זו הדרך שלי לנחם ולהביע את עצמי. אני רק חולם להמשיך ליצור מוזיקה כנה ומרגשת. זו האחריות שלי כאמן".
