חיי שרה: 14 ימים של נחת

כפי שכולנו שמענו בחדשות, אריאל שרון פרש מהליכוד והקים מפלגה חדשה. אף שאינני שותף לעמדתו הפוליטית, הייתי גאה בו. להיות מסוגל - בגילו המתקדם - לשנות הרגלים ישנים, להגיב בצורה חדשה ויצירתית למציאות המתחדשת ולאתגרים שהחיים מזמנים לנו, זהו סימן לעומק רוחני וגדולה. בעודי מעלעל בדפי העיתון, לא יכולתי שלא להיזכר בפרשת השבוע, ובעיקר במשפט יפהפה המתאר את אברהם בימי זקנתו: "ואברהם זקן, בא בימים". כל פרשני המקרא עוסקים בצמד המילים הזה, "בא בימים". מה הוא אומר?

הזוהר מאיר את הפסוק וטוען שכל יום מביא הזדמנות רוחנית הייחודית לו בלבד. הזוהר מלמד אותנו באופן דרמטי ונוגע,

שאין ימים סתמיים. כל יום טומן בחובו גילוי ייחודי לאדם, ואותו הגילוי לא יבוא ביום שלאחריו או ביום שלפניו. בכל יום חדש ישנה התגלות ייחודית של טביעת הנשמה, אם רק נקבל את ההזמנה להתייצב למפגש. למרבה הצער, ישנם אנשים אשר חיים את אותו היום בכל יום ויום בשנה. המורה החסידי הגדול, ר' מרדכי ליינר מאיז'ביצ'א, כותב שגם אם אדם מקיים את כל ההלכות הנמצאות בשולחן ערוך, אך אינו מגיב להזמנה הקדושה והייחודית הטמונה בכל יום חדש, אזי יכול להיווצר מצב שבו יחיה את כל חייו ללא הגשמה אמיתית של הרצון האלוהי האינסופי. אף פעם לא יכולתי להבין את הרעיון הזה לאשורו, עד אשר הזדמן לי מפגש טביעת נשמה עם הסופר פנחס שדה.

הלכתי לבקר את שדה בביתו בירושלים כשכבר היה אדם מבוגר, חולה במחלה ממארת. באותו ערב היה במצב רוח נוסטלגי במיוחד, וגולל סיפור אחר סיפור על חייו. ישבתי שם, אפוף בפלא של זיכרונותיו. כשעזבתי, הודיתי לו על כך שחלק עמי מעושר ימיו. חיוכו הפך לרציני, כשהסתכל בעיני ואמר: "כשהייתי צעיר כמוך, קראתי את גתה, אבל לא הבנתי אותו. גתה כתב שהוא יכול לאסוף מימי חייו ארבעה עשר ימים של אושר. שאלתי את עצמי, כיצד ייתכן שגתה - שכה הצליח בחייו, שאשתו היתה כה יפה, שתהילתו יצאה למרחקים, שהיה מוקף בחברים - מסוגל היה לאסוף רק ארבעה עשר ימים מאושרים? האם כל-כך לא ידע להעריך את מה שיש לו, האם היה כל-כך קהה ומסויד, שלא יכול היה לזכור יותר?

"כעת, בערוב ימיי אני סוף-סוף מבין את גתה, ויותר מכך: האיש מדהים אותי. הוא היה מסוגל לאסוף כל-כך הרבה ימים של שמחה. ניסיתי לאסוף את הימים שלי והגעתי לקומץ. פיסות ושברים חוזרים אליי, מקטעים כמו הסיפורים ששמעת הערב. אבל אינני בטוח מה היה אמיתי ומה פנטזיה, דמיון או חלום. מעט מאוד ימים נשארו שלמים ומלאים בזכרונותיי; אלה יושבים כפנינים בכף ידי, אבל הם כה מעטים. תאר לעצמך את העושר שבארבעה עשר ימים מלאים של שמחה". היה עמי העתק של ספר הזוהר, והקראתי לו את הקטע שציטטתי כאן. הבנו שנינו.

הימים שאנו מסוגלים לקחת עמנו הם אלה שבהם אנו מרגישים נוכחים במלואנו, כשאנו נענים לקריאה הייחודית שלנו או

חיים את סיפורנו בשלמות. יכולתו של אברהם להיות בא בימים משמעה שיכול היה לאסוף את ימיו, להביא את ימיו. טביעת נשמתו שהתגלתה מדי יום הפכה עשירה יותר, צבעונית יותר ואיכותית יותר כל הזמן. המשמעות היא גם שימיו של אברהם נבנו זה על גבי זה, כל אחד מוליד את הבא אחריו, בדרך שהפכה את ההזדקנות לשמחה גדולה. אם אנו יכולים להבין את חיינו כתהליך הגילוי של טביעת הנשמה שלנו, כי אז חליפותיו של הזמן יכולות לא רק להביא מידה של כאב, כי אם גם שמחה גדולה.

כל אחד ואחד מאיתנו יכול להציב לעצמו את אותו אתגר שהציבו גתה ושדה. נסו לאסוף ארבעה עשר ימים מחייכם. תארו כל יום בצורה המפורטת ביותר שתוכלו לזכור: הרגשות שעורר, השמחות, ההנאות והכאבים, השיעורים שנלמדו. סביר שתגלו שאין זו משימה פשוטה כלל. לקחת את ימינו איתנו זוהי אומנות רוחנית מהמדרגה הגבוהה ביותר. 

הרב מרדכי גפני, מורה ותלמיד לפנימיות התורה, ראש קהילת בית חדש ובעל קתדרה לקבלה אינטגרלית במכון האינטגרלי של קן וילבר