מלך האריות
טולקין לא האמין שהספר יצליח והמבקרים לא השתגעו על הסימבוליות הנוצרית, אבל סדרת "נרניה" הפכה לאחת מסדרות הספרים האהובה בעולם, ובחודש הקרוב עומד "האריה, המכשפה וארון הבגדים" לכבוש אותנו מחדש עם הסרט של דיסני. רגע לפני שנשכח מי אחראי לה באמת, אריאנה מלמד משרטטת קווים לדמותו של ק"ס לואיס
פסל ברונזה שלו מוצב בבלפסט, עיר הולדתו, ובו רואים איש מזדקן מציץ אל תוך ארון בגדים. מה ראה שם? ככל שידוע לנו, עולמות שלמים. לא רק כאלה בהם מולך אריה טוב-לב וילדים שמחים בהם, כי אם גם בכתבים הדתיים שלו שיועדו כולם למבוגרים. "המוות פותח לנו דלת מחדר קטן וחשוך (שהוא כל החיים שידענו לפניו) אל תוך מרחב גדול ואמיתי בו זורחת השמש ושם ניפגש", כתב. אם הוא צודק, הרי שכבר 42 שנה הוא נהנה מזיווה של שמש שמיימית.
ארנבונים, טולקין ואלוהים
יום-מותו, ב-23 בנובמבר 1963, נבלע בסערה בתוך החדשות על רצח ג'ון קנדי. העיתונות הבריטית נאלצה באותו יום לבכות גם את אלדוס הקסלי. ללואיס לא נשאר מקום רב, אבל בשנים שחלפו מאז התפתחה תעשיית ביוגרפיות, וגם מחזה וסרט על חייו כבר יש – ואם ראיתם את Shadowlands בכיכובו של אנתוני הופקינס לפני עשור ויותר, והתוודעתם לזקן נרגן שזה עתה גילה את הסקס – האמת, כנראה, מסובכת הרבה יותר.
הוא נולד ב-1898 למשפחה פרוטסטנטית אדוקה מן המעמד הבינוני. אביו היה עורך-דין פלילי, אמו טיפלה בו ובאחיו הגדול ממנו, והבית בו גרו תואר על ידו פעמים רבות כמלא ספרים, וככזה שבו לא צינזרו את חדוות הקריאה של הילדים. גיבורי ילדות חביבים: ארנבונים לבושים בהידור מספרי ביאטריקס פוטר ושודדי-ים מעטו של רוברט לואי סטיבנסון.
כשהיה בן ארבע, החליט שמשפחתו וחבריו יקראו לו "ג'ק", ובכינוי הזה היה ידוע למקורביו עד מותו. כשהיה בן תשע,
הפרק האוניברסיטאי הראשון שלו היה קצר: ב-1917, אנגליה היתה מוכה גל פטריוטיזם, והגם שלא היה עליו להתגייס בהיותו אירי, הוא העדיף את האקשן של שדה הקרב על פני אוקספורד המנומנמת. לואיס נשלח לבית ספר לקצינים ושם פגש את פאדי מור. שניהם נשבעו זה לזה כי אם אחד מהם ימות במלחמה, רעהו ידאג למשפחת המת.
מעט לפני שהחליטו המעצמות שהמלחמה הזאת היתה רעיון רע מאוד, לואיס נפצע, אבל עוד הספיק לחזור אל החזית לפני הפסקת האש. כשנודע לו שפאדי נפל בקרב, יצר מייד קשר עם ג'ייני מור, אמו. היא ובתה מורין עברו להתגורר יחד עם לואיס באוקספורד, והוא אכן המשיך לדאוג לה עד ליום מותה – אבל בין הביוגרפים שלו ניטש ויכוח כבד על מהות היחסים. לפחות שנים אחדות, טוענים חלקם, התקיים קשר רומנטי בין האלמנה מור לסטודנט הצעיר, שהיה אחר כך למורה באוניברסיטה. אחרים אומרים שלא ייתכן, וכי בעצם הקשר הרומנטי הבוגר היחיד של חייו היה עם ג'וי גרישם, שעוד מעט נתוודע אליה ואל הנקודה היהודית בחייו של לואיס.
שנים ארוכות היה חבר באגודה אינפנטילית-משהו של אנשים רציניים עד מאוד, ויחד עםג'.ר.ר. טולקין ואחרים, דנו בסוגיות תיאולוגיות ופילוסופיות – כמו גם בשאלה, מדוע ספרות המד"ב של הזמן ההוא, שהיתה בחיתוליה, התייחסה אל האדם בביטול שכזה. תוצאה אחת מן הדיונים: לואיס כתב טרילוגיה מד"בית. גיבור הספר " Out of the Silent Planet", הראשון בטרילוגיה, מתבסס על דמותו של טולקין עצמו.
ב-1931, באירוע שהפך כבר לפיסת-פולקלור אצל נוצרים שמצאו את ישו, גילה לואיס שיש אלוהים, ושנים אחדות לאחר מכן גם גילה, שהוא ודברו שוכנים לבטח בכנסיה האנגליקנית. הדבר ארע בעת נסיעה לגן החיות וויפסנייד, על גבי אופנוע. לואיס: "כשיצאנו לדרך לא האמנתי שישו הוא בנו של אלוהים. כשהגענו, האמנתי".
איך להיות בן אדם?
עיקר הכתיבה שלו בשנות השלושים היה אוסף של מחקרים אקדמיים וספר המתעד את המסע האמוני הפרטי שלו, "the Pilgrim's Regress". את התחבטותו בשאלות של אמונה בחר לחלוק גם עם מאזיני הבי.בי. סי בראשית שנות הארבעים, בסדרות של הרצאות שהפכו אחר כך לספרים שדנו בשאלות כמו, אם יש אלוהים – מדוע יש סבל בעולם?, במהות הנס ובדילמה של המאמינים: לואיס כינה אותה "טרילמה" כי בעצם השאלה משולשת: או שישו לא היה בן האלוהים, או שהוא היה אכן מורה מוסרי דגול ורק חשב שהוא בן האלוהים, ולפיכך היה משוגע – או שבאמת היה. על המאמין הנוצרי שומה להתחבט בשלושת קרני הטרילמה, קבע לואיס, ובסופו של דבר לקבל את האמת האלוהית ביחד עם הבן.
השטן עניין אותו לא פחות מן האל. ב"מכתבי סקרוטייפ", סדרה שפורסמה ב"גארדיין" הלונדוני ב-1941 ואחר כך ראתה אור כספר, לואיס פיתח את דמותו של שד גדול וותיק שכותב לאחיינו הצעיר ממנו ונותן לו הוראות כיצד להשחית את נשמותיהם של התמימים בפיתוי. שכר הסופרים ששולם לו: 2 ליש"ט על כל מכתב בסדרה.
הוא היה למרצה מבוקש, וב-1943 ארגן מחסן-תחמושת קונסרבטיבי של ממש בסידרה שגם היא הפכה לספר, "ביטול האדם". הספר תורגם לעברית לא מזמן, ובו מנסה לואיס לשכנע את קוראיו בקיומו של חוק טבע וצדק טבעי שעלינו ללמוד ממנו כיצד להתנהג בחברת בני אדם.
קודם כל היה אריה
"נרניה" החלה את חייה מתוך היסוסים גדולים. המו"ל של לואיס יעץ לו למשוך את ידיו מעולמה של ספרות הילדים, וטולקין לא האמין בסיכוייו של הספר להתחבב על הטף. הוא סבר שיש בו יותר מדי מוטיבים מנוגדים ומתנגשים – גם חיות מדברות וגם ילדים אמיתיים, גם סנטה קלאוס וגם מכשפה מרשעת – והכל בספר אחד? לא יילך, קבע טולקין, וטעה מאוד.
בין 1950 ל-1956 כתב את שבעת הספרים בקדחתנות, ואוהבי "נרניה" המושבעים יודעים שלעתים אפשר למצוא פרכות היסטוריות או נרטיביות במכלול: לא תמיד הקפיד על סדר הזמנים, אבל הקפיד לומר ש"אין דרך טובה אחת לקרוא את נרניה, ואפשר להתחיל בכל מקום", ואין צורך להתחיל דווקא מן הספר הראשון בשביעייה.
"נרניה" לא התקבלה בהתלהבות ביקורתית יוצאת דופן, וכבר מראשיתה ליווה אותה פולמוס בדבר הסימבוליזם הנוצרי העמוק שלה. אסלאן, כתבו מבקרים, הוא דמות שקופה מדי של ישו. כמוהו הוא מת בגלל בגידה וקם לתחיה ומציל את היקום. יש יותר מדי דיונים ומאבקים בפיתוי ומלחמות של טוב ורע בספרים, יש התייחסות עויינת כלפי מוסלמים, וכל סיפור התחייה צפוי מדי וגם דוחה.
מנגד, כתבו אחרים, מדוע בחר לואיס דווקא באריה ולא בסימבולים המלווים את ישו במסורת הנוצרית, כמו הטלה והחמור? לואיס: "אינני יודע מנין הגיע האריה, אבל כאשר הגיע, הוא גרר אחריו את כל הסיפור". יודעי הלשון התורכית מוזמנים לאשר את הגרסה, ששמו של האריה נגזר מן המילה התורכית "ארסלאן". מכל מקום, קוראיו הצעירים של לואיס, שהדיון הזה התנהל מעל לראשיהם, פשוט התאהבו והמשיכו להתאהב.
לאהוב עד מוות
גם לואיס עצמו, קצת אחרי גיל 50, חווה את האהבה הגדולה של חייו. סביב הסיפור הזה רבות המחלוקות: האם המשוררת האמריקנית ג'וי דיווידמן גרישאם באמת השתלטה על חייו של הרווק המושבע וגירשה את כל ידידיו משכבר הימים, או שמא לואיס גילה פתאום את כל הרכות, העדינות והחדווה של חיים במחיצת מטרונית יהודיה-אמריקנית ושני ילדיה? ממואר ביוגרפי של דאגלס, אחד הבנים, תומך כמובן בגרסה השנייה. וזה מה שקרה: ב-1950 כתבה לו ג'וי גרישאם מכתבים מהם התברר, כי המירה את דתה לנצרות בעקבות היכרות עם כתביו. הוא נכבש ביפי הכתיבה שלה, והזמין אותה לבקר. היא הגיעה עם הילדים. התפתח מה שהתפתח, ובהתחשב בעובדה שג'וי היתה אז נשואה ולא באושר, לא התפתח הרבה. היא התגרשה, שבה לבקר ונשארה. אלא ששלטונות בריטניה לא חידשו את אשרת התייר שלה, והיא עמדה בפני גירוש מן האי – וגם גילתה כי היא חולה בסרטן.
לואיס וג'וי נישאו ב-1956 כשהיתה חולה מאוד. בניגוד לנבואות של רופאיה, החלימה: אבל רק לזמן קצר, שבו ידעו השניים אושר גדול. לואיס המשיך ללמד באוקספורד ולכתוב, אבל בקצב איטי יותר מאשר בעבר. אחרי הספר השביעי, היה ברור לו ש"נרניה" הסתיימה.
ג'וי מתה ב-1960. אחרי מותה, כתב לואיס ספר אוטוביוגרפי נהדר על האושר והשכול, A Grief Observed שמו. גם כשהגורל היכה בו, איבד את אמונתו רק לשעות ספורות, ומצא שוב נחמה באלוהים.
כשג'וי מתה, בריאותו של לואיס החלה להתערער. הוא פרש מן האוניברסיטה, הסתגר בבית ומת מסיבוכים של אוסטיופורוזיס.
חודשיים אחרי שמת, ובהתאם להוראותיו, נשרפו כתבי יד של ספרים שלא ראו אור. הדבר לא הפריע לתעשייה ענפה של כתבי-לואיס לפרוח בשנים הבאות, כולל רומן שכתיבתו לא נסתיימה, שראה אור ב-1977. מנגד, חוקרים בכירים של יצירתו של לואיס ראו ברומן הזה ובכתבים אחרים שפורסמו לאחר מותו, זיוף מכוון או לפחות עריכה יצירתית מדי של פרגמנטים. לאוהבי "נרניה" זה לא הפריע מעולם.
דאגלס גרישאם-לואיס, אחד מבניה של ג'וי ובנו החורג של לואיס, שומר על הגחלת. הוא מייעץ לארגונים לא מעטים ששמו של לואיס מסייע להם לקדם רעיונות נוצריים, והוא אביו של "ספר הבישול של נארניה". הבן השני, דיוויד, שב אל יהדותו וחי בהודו. ולואיס עצמו, באור השמש השמיימי, יכול עכשיו להשקיף בנחת על הנעשה כאן, ועל ההמולה החדשה שהוא וחייו מעוררים בתקשורת בארצות-הברית, לרגל יציאת "האריה, המכשפה וארון הבגדים" למסכים ב-9 בדצמבר. ישראל לא נשארת בחוץ: הסרט יצא ב-22 בדצמבר גם אצלנו, ולרגל החגיגה רואה אור בזמורה-ביתן תרגום חדש של הספר. רגע לפני כבר הספיקו ה"ניו יורק טיימס" וה"ניו יורקר" להתחרות ביניהם במי-יקטול-את לואיס-ברצינות. נדמה לכם שזה יפריע לאוהבי "נרניה"?
