תולדות: דמעות של מלאכים

"כאשר מילים מאבדות את משמעותן, התרבות קורסת", כותב ההיסטוריון היווני תוקידידס. במדינת ישראל המודרנית, המילים איבדו ממשמעותן בכל-כך הרבה אופנים. כדי להשיב את החיוניות והעומק של המסורת הרוחנית שלנו, אנו צריכים להשיב קודם את חשיבותן של המילים המוכרות, אשר מרקמן ועוצמתן נשכחו זה מכבר. דוגמה פשוטה ומוכרת היא הביטוי: דמעות של מלאכים. כולנו יכולים לזמזם את השיר, רובנו זוכרים את המילים המרגשות - אך מה בדיוק הן אומרות?

בפרשת השבוע מתואר כיצד גנב יעקב את ברכת אחיו עשו מאביו יצחק. הסיפור נפתח בפסוק: "ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות". על-פי המדרש, הסיבה שראייתו של יצחק הידרדרה טמונה בנערותו, כאשר אביו ניסה

להקריבו לאל. בעוד הוא שוכב על גבו, מביט בשמיים ומחכה שגרונו ישסף, "דמעות של מלאכים ניקוו על פניו". דמעות אלו של המלאכים הן שגרמו לראייתו הגרועה לעת זקנה. משמעותן העמוקה יותר מתחילה להתבהר כאשר אנו מבינים שיצחק אינו בוכה כלל לכל אורך החוויה הטראומית שלו. מלאכים בוכים עבורנו, כאשר אנו כבר לא מסוגלים לבכות את דמעותינו שלנו. כאשר הכאב הופך כה חד עד שאנו חוששים שאם נתיר לדמעות לזלוג, הן יטביעו אותנו. אולם היקום דורש סוג מסוים של הכרה בכאב; כאב לא יכול לעבור בלא הכרה בו. לפיכך, המלאכים בוכים עבורנו.

הטקסט הופך רב חשיבות משום שישנו קו מנחה מרכזי, אשר מטופל במרומז בקריאה המדרשית של הסיפור. מתי חשוב לבכות את דמעות המלאכים שלך, לשחררן ולהניח להן לדרכן, ומתי מוטב פשוט לתת להן לעבור? זו אולי השאלה החשובה ביותר לכל אדם שהיה בטיפול, או שקל סוג מסוים של עבודה פסיכולוגית. מתי חשוב לנבור בעבר, לפתוח את כל הטראומות המוקדמות? מתי תרפיה היא תהליך חיוני ומקודש ומתי היא משמשת רק אצטלה לאגואיזם, לנבירה בנושא האהוב עליך ביותר - אתה עצמך? המסר הנהדר של הטקסט הוא שישנם דברים שאתה יכול לעשות אף אם לא בכית את דמעות המלאכים שלך; מנגד, יש דברים שאינך יכול לעשותם בצורה הנכונה עד שלא חזרת לאחור.

לנבור בבארות של אבא

יצחק עוזב את הר המוריה, המקום של טראומת ילדותו. דמעות המלאכים אצורות בלא-מודע של עיניו. הוא אינו מביט לאחור. הטקסט המקראי מציין שאברהם שב הביתה לאחר סיום העקידה, אך אין כל אזכור של יצחק. לאן הוא הלך? כנראה פנה לדרך עצמאית משלו, בה הוא תר אחר גורלו הרחק הרחק מאביו. מחד גיסא, הוא מצליח: הוא נושא את רבקה לאשה, חובק שני ילדים - עשו ויעקב - ובונה עסק כלכלי מצליח. "ויגדל האיש וילך הלוך וגדול עד כי גדול מאד". אך עדיין, מתחת לפני השטח, לא הכל כשורה.

הסיפור האב-טיפוסי מתאר את יצחק מנסה לנבור שנית בבארות שחפר אברהם. זה בהחלט רומז על רבדים עמוקים ולא פתורים ביחסו לאביו. ללא חפירת עומקים אלו, שטף חייו של יצחק ילקה באופן מסוים. אולם הבארות הללו נסתמו בידי הפלישתים. מעניין גם לשים לב כי "פלישתים" מרמז על פלישה - פלשו לשטח לא להם; יש משהו פולשני באביו ובמסורתו. וכמה שלא יברח מפניו, צילו מרחף כעננה מעליו, פולש אל מציאות חייו. ועדיין, בסיפור על הבארות הסתומים, על פניו נראה שיש ליצחק שליטה על המתרחש. כל זה נכון עד שמגיעים לסיפור בו פתחנו, בפרק כ"ז של ספר בראשית. כאן הוא כבר מתואר כזקן וחסר יכולת לראות. המשמעות של ליקוי הראייה כאן דומה למשמעותה לכל אורך ספר בראשית - תפישה מעורפלת. ומה הוא הדבר אותו זקוק יצחק כה נואשות לראות?

כאמור, המשפט הפותח את הפרק נסוב סביב ברכת יצחק לילדיו. בסימבוליקה הספרותית של בראשית, הענקת ברכה אומרת אהבה ותפישה. להעניק ברכה זה לראות ולהבין את ילדי; זה לאהוב את ילדי, לא בדרך סטרילית וכללית,

 אלא מבפנים. אולם יצחק אינו מבין כלל את ילדיו. אהבה היא צורה של תפישה הלקויה אצל יצחק, ומשום כך, גם אהבתו לקויה. הוא נדרש לבחור מי מבין ילדיו יירש את ברכתו של אברהם. הוא בוחר בעשו, אך המספר האלוהי מגלה לנו שעשו אינו הבחירה הנכונה. ללא ספק, זהו הליקוי הגדול ביותר בראייה: לא להיות מסוגל לראות שאינך רואה. לא להיות מסוגל לראות את הקווים המטושטשים של תפישתך. לחשוב שאתה רואה בבהירות, בעוד שבפועל כל הדימויים כבר מטושטשים. יצחק מקבל החלטות הרות גורל, אשר יגדירו את אופי משפחתו לדורות. אך אלו מבוססות על דימויים מטושטשים, בזמן שהוא בטוח כי הוא רואה בצלילות גמורה. מדוע?

המדרש מסביר - דרך תובנה מבריקה ובלשון המעטה - שיצחק אינו יכול לראות משום ש"לפני שנים רבות, דמעות של מלאכים ניקוו בעיניו". הוא לא הצליח עדיין להחלים מהכאב של טראומת נעוריו. הקשר הבלתי פתור שלו עם אביו לא נותן לו להיות אב ראוי לילדיו, עם הראייה האוהבת הנדרשת כדי להעביר את הברכה לדור הבא. ואהבה כזכור היא סוג של תפישה. יצחק אינו יכול לראות; תפישתו מעורפלת. אפשר לעשות המון דברים בחיים גם כאשר יכולת תפישת האהבה שלנו לקויה. אנו יכולים להקים עסק, לנווט ולהיות שותפים לחיים עם מידה סבירה של הצלחה, אולם איננו יכולים להעניק ברכה לילדינו. לאהוב אותם זה לראות את טביעת נשמתם, את ייחודם והדרם האינסופי, לא כמי שעשויים לגאול אותנו אלא כאוצר מקודש שהופקד בידינו. כל עוד לא נהיה מוכנים לחזור לעבר ולבכות את דמעות המלאכים שלנו, לא נוכל לאהוב את ילדינו באמת.

הרב מרדכי גפני, מורה ותלמיד לפנימיות התורה, ראש קהילת בית חדש ובעל קתדרה לקבלה אינטגרלית במכון האינטגרלי של קן וילבר