ויצא: חיפוש עצמי במזרח

כשעזב יעקב את בית אביו, מסופר שנסע קדמה - מזרחה - אל בית לבן. "וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם". יעקב לא היה האדם הראשון בספר בראשית שנסע מזרחה, שש דמויות מקראיות עשו זאת לפניו. הליכה בכיוון זה מסמנת באופן עקבי נפילה רוחנית: אדם וחוה גורשו מגן-עדן לכיוון מזרח: "ויגרש את האדם וישכן מקדם"; קין, אחרי שרצח את אחיו, נשלח מזרחה: "ויצא קין מלפני ה' וישב בארץ נוד קדמת עדן"; בוני מגדל בבל הם אנשים מהמזרח: "ויהי בנסעם מקדם"; לוט, כשנפרד מאברהם, פנה מזרחה: "ויסע לוט מקדם"; בניהן של פילגשי אברהם, שלא היו אמורים לרשת אותו עם יצחק, נשלחו על-ידו לחבל ארץ שנמצא ממזרח לזה שלו: "וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם"; וכמובן, שמו של אחד מבני ישמעאל, קדמה, משמעו מזרח: "חדד ותימא יטור נפיש וקדמה". הדפוס החוזר פה ברור.

כך, כאשר הולך יעקב מזרחה אל דודו, מסמל הדבר שני דברים: ראשית, יעקב נפל בכך שרימה את אביו וגנב את

הברכה שנועדה לאחיו. שנית, הוא היה בסכנה רוחנית עצומה שיגורש מהסיפור. אף אחד אחר בספר בראשית מעולם לא חזר מהגלות של קדמה. להיות במזרח - ממזרח לעדן - פירושו להיות מרוחק מהסביבה הטבעית של הביוגרפיה המקודשת שלנו. האם יוכל יעקב לשבור את דפוס קדמה ולחזור אל הארץ? אם יצליח, יהיה גיבור הספר ויצמח ממנו עם. אם ייכשל, ייעלם מהסיפור. האם יש ביכולתו להפוך לגיבור חייו שלו?

חלומות ועבדות

במשך עשרים שנה בבית לבן עבד יעקב כרועה עבור דודו הרמאי. באותה תקופה הוא מתנער מאחריותו הרחבה יותר ומתעלם מחלומותיו בדבר סולמות עמוסי מלאכים הנוסקים לשמיים. המילה השבה ונשנית, הן אצל לבן והן אצל יעקב, כדי לתאר את יחסיהם, היא מן השורש ע.ב.ד. זוהי צורה עדינה יותר של עבדות מזו המשתמעת מהדימויים של העבדים העבריים, הבונים את הפירמידות תחת שוטיהם של הנוגשים המצרים. ועדיין הייתה זו עבדות לא פחות הרסנית. תוצאותיה הובילו למבוי סתום כזה, שכל הסיפור המקראי יכול היה להסתיים במקום ובזמן ההם.

לאחר שנישא לאחת מבנותיו של לבן והביא צאצאים לעולם, הייתה ליעקב הזדמנות לשוב אל ארצו, אל בית אביו, והוא חש ביקיצה הראשונה מהשינה הארוכה של נשמתו. אבל לבן, בחושיו המסחריים, הציע לו הצעה עסקית שיכולה הייתה לעשותו אדם עשיר: "ויאמר נקבה שכרך עלי ואתנה", תנקוב במחיר שתרצה בעבור ויתורך על חלום כנען - ואשלמו. לבן רצה מנהל לעסק הפרטי שלו; לא היתה לו כל תפישה של משפחה, מעבר לעסקים וליחסי כוחות. אף בנותיו היו רק כלי משחק בעסקאותיו עם יעקב, והוא עצמו היה מבוקש בבית לא כבן משפחה, אלא כמקור המביא תועלת כלכלית. 

חסר אמת משלו, מנוהל בידי ערכים הסותרים את אלה שעליהם חונך, גולה מהאותנטיות שלו - היה יעקב לכוד בסיפור הלא נכון. אחרי שנפל נפילה שכזאת והתרחק כל-כך מהבית, איך יוכל למצוא את דרכו חזרה לסיפורו? מהיכן ישאב את העוצמה לעשות כן? לא תמיד קל למצוא את הדרך הביתה, אל עצמך ושורשיך. אז מה הביא בסופו של דבר את יעקב לעזוב את לבן?

כשהחלום מתפוגג

נקודת המפנה באה דרך תזוזה עדינה אבל חשובה בתפישתו: "וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום". הפשט של הפסוק מצביע על כך שיעקב חש שלבן מקנא בו על אושרו החדש. אנשים שזה מקרוב התעשרו חשים לעיתים קרובות שרואים אותם אחרת; עיניים רעות מלאות בקנאה זורות מבטים מאיימים. אבל דימוי הפנים מפנה את תשומת לבנו לתהודה שונה ועמוקה יותר. יעקב הגיע לבית לבן כאיש צעיר עם חלום; מישהו שראה את הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ומלבד זאת, היו לו גם כמה מטרות ארציות - נישואים, יציבות כלכלית ולא פחות חשוב, מקלט מזעמו של עשיו. לאחר השגת המטרות, הוא התכוון לחזור לכנען בהזדמנות הראשונה שתהיה לו, כדי להגשים את חלומו בדבר ייעוד אישי. וכשראה לראשונה את פני לבן, נרתע לאחור. הן נראו לו דוחות. לבן ייצג שחיתות, מדושנות ומניפולטיביות. יעקב התחתן, הוליד ילדים וכבר חלפו שני עשורים. חלומותיו חיכו בשער הפונה מערבה.

כשהציע לו לבן הצעה, לא היה לו הכוח לסרב לה. הוא היסס, אבל נכנע. הוא התפתה. ואחרי שנכנע לתכנית העסקית של לבן, מצא יעקב שחלומותיו החלו להתפוגג. הסתגלותו לחייו החדשים הייתה איטית, הדרגתית וקטלנית. הוא כמעט לא היה מודע לכך שהוא מאבד את עצמו. הוא לא חלם עוד על "מלאכים עולים", אבל במקבילה טקסטואלית רבת עוצמה הוא חלם עכשיו על "צאן עולים", על כבשים מזדווגות. הישגים חומריים היו לא רק החומר של חיי היומיום שלו; הם הפכו לחומר של חלומותיו. ואז, בוקר אחד, התעורר יעקב והסתכל בלבן. פניו נראו לו… בסדר גמור. בעצם, חשב יעקב, הוא נראה ממש כמוני. המחשבה הזו היכתה בו כמכת ברק. הוא נזכר איך חש כשראה את לבן לראשונה, כאיש צעיר שיש לו חלום, ושיחזר את דחייתו הראשונית, איך לבן נראה לו מנוגד לכל מה שהיה מקודש בעיניו. ועכשיו לבן נראה בסדר. "אז מה קרה לי?" שאל יעקב, גבר בגיל העמידה. התשובה בהירה להכאיב: הוא שכח את חלומותיו. הוא איבד את פניו.

שמע ישראל

לבן לא השתנה. היתה זו תפישתו של יעקב את פני לבן, את העצמי האמיתי של חותנו, שהשתנתה. עיני יעקב נפקחו.

 ואולם לא די בעיניים לשם פריצות דרך רוחניות. ראייה ותובנה קשורות לדרך שבה אנו תופשים את המציאות החיצונית; נחוצות לנו גם אוזניים פקוחות. ואכן, בפסוק שלאחר מכן שמע יעקב קול אלוהי - בפעם הראשונה מזה עשרים שנה דחק בו קול לשוב הביתה. אלוהים היה עם יעקב, עודד אותו בבחירתו לשוב מערבה, אל האמת של סיפורו. וסוף-סוף יכול היה יעקב להיווכח בשעבוד העצמי שלו לעולמו של לבן. הוא דחה את התנהלותו הרדודה ואת דגם המשפחה השלילי שלו, וכבר יכול היה לפרוץ מתוך מערכת תובנותיו הישנה. אוזניו הפכו רגישות לקולו הפנימי האמיתי: קולו של אלוהים. הוא החל את המעבר מיעקב לישראל, שם שמשמעותו: שור-אל, לראות את אלוהים. ומי שרואה את אלוהים רואה את עצמו.

ואולי זוהי המשמעות בין השיטין של הפסוק "שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד". יעקב שב לעשתונותיו. בפעם הראשונה הוא מסוגל לשמוע. הרמאי האבוד ייקרא מעתה ישראל הרואה. הוא החל את מסעו הביתה, אל מקומו, אל שמו הגבוה יותר, אל סיפורו, אל טביעת נשמתו הממומשת. עם חזרתו אל הארץ קיבלו את פניו המלאכים. חכמי המקרא טוענים שהיו אלה אותם המלאכים שראה בחלומו, כשעזב את הארץ. מכיוון שיכול היה באמצע חייו לתבוע שוב את חלומותיו, הפך יעקב לגיבור. הוא היחיד שהלך קדמה וחזר לסיפור.