המרד בניוטון והמרד בנאורות
קאנט מעולם לא התיימר להבין את המבנה המושגי הזה של המהפכה המדעית. לפוטנציאליזם העומד ביסודה קרא "דוגמטיזם", ומרדו ב"דוגמטיזם" היה לכן מרדו נגד מהות המהפכה המדעית. הפילוסופיה של קאנט ועימותיה עם המדע, כתבה שניה בסדרה
קאנט מעולם לא התיימר להבין את המבנה המושגי הזה של המהפכה המדעית. לפוטנציאליזם העומד ביסודה קרא "דוגמטיזם", ומרדו ב"דוגמטיזם" היה לכן מרדו נגד מהות המהפכה המדעית. הכינוי תואם אמנם את המיסטיקה ההכרחית של הפוטנציאליזם, אך הוא מפספס לחלוטין את הספקנות המובנית שלו ומטעה את קוראיו לחשוב שקאנט מרד באיזו דרישה לוודאות או באיזו אמונה עיוורת באיזו דוגמה.
מה שהפך את הספקנות המובנית והישנה של המהפכה המדעית לפתע לתגלית עבור יוּם ולזעזוע אשר העיר את קאנט מ"תרדמתו הדוגמטית" היתה העובדה שבסיס "הדוגמה" הזו מת - במשך מאה השנים אחרי שניוטון חיבר את העקרונות המתמטיים של פילוסופיית הטבע (1687) פעלה תנועת הנאורות לסלק את אלוהים מעולמו של האדם, ועם פרישתו איבדה "הדוגמה" הפוטנציאליסטית את כל אונה. תהליך הסילוק הזה החל כבר ע"י שפינוזה, אשר עוד, לפני ששמע על ניוטון, מרד במהפכה המדעית ע"י שבטל את נפרדותו של אלוהים מן העולם, הוא נמשך דרך ברקלי אשר תקף את הפיזיקה הניוטונית על כך שהפוטנציאליזם שלה מדיח לספקנות, ומרד אקטואליסטי זה הגיע לשיאו כאשר יוּם טען שנסתרותם של הקשר הסיבתי, של העצם, ושל הנפש, מוכיחה שאלו מושגים חסרי הוריה ממשית ולמעשה אינם מציינים אלא רגשות ורפלקסים נלמדים.
בכך היו שפינוזה ויום (ואפילו הבישוף ברקלי) נציגים מובהקים של תנועת הנאורות, שתקפה לא רק את המסתורין והנסתרות של המדע אלא בעיקר את הספקנות הנובעת מהם. מטרתה של הנאורות היתה כינונה מחדש של הוודאות שאבדה במהפכה המדעית, כדי שתמלא את החלל הרוחני שנותר אחרי מותו של אלוהים. במשך המאה ה-18 החלה עבודתם המאומצת של מתמטיקאים ופיזיקאים לסלק את המסתורין מן המתמטיקה של ניוטון, ואת כל הישויות הנסתרות (מרחב, זמן, כוחות, וחוקים) מן הפיזיקה שלו.
זהו ההקשר שבו התחילה הרלטיביזציה של הפיזיקה, שתישא את פריה עם תגליותיו של איינשטיין כמאתיים שנה אח"כ. הרלטיביזציה הזו התמצתה בטענה שכל ישויות הפיזיקה קיימות אך ורק מתוך יחסן אל "הצופה", או אל "מערכת ייחוס" (תורת היחסות), או אל "מערכת מדידה" (מכניקת הקוואנטים), ולכן אין להן ממשות נפרדת מן האדם.
ודאות בחיים דרך האמונה
קאנט היה, מצד אחד, שיאה ופריה הבשל של הנאורות בכך שפתרונו לספקנות היה טיעונו שמערכת הייחוס היחידה בעולם היא האדם, וכי כל העולם על כל תופעותיו ועצמיו ותנועותיו, קיימים לא סתם בזכות חושיו ושכלו של האדם, אלא כחלק בלתי נפרד מהם. אפילו רעיונו הסהרורי שחוקי הטבע הכלליים (וכן חוקי המתמטיקה) הם חלק מן הנפש האנושית משום שהם חוקים אשר שִׂכלו של האדם ברא וכפה על תחושותיו כדי שייווצר "טבע", היה לכן למעשה רק סתימת סדק הספקנות בסכר שהקימה הנאורות. הוא הביא בכך את הנאורות לשיאה, אם כי גזר בכך גם את מותה כנאורות.
כי מטרתו האמיתית של קאנט בהפיכת העולם ליציר-שכלו של האדם היתה יותר מוודאות המדע - מטרתו הסופית היתה ודאות בחיים דרך האמונה, ולכן כיוון מאמצים להכנסתו מחדש של אלוהים לתוך עולמו היומיומי של האדם. על כך הוא הכריז בלשון ברורה כאשר הודיע לקוראיו שהוא נאלץ להגביל את תחומו הלגיטימי של המדע על מנת לפנות מקום לאמונה (בת"ט: 21 ) ולצורך זה, בעודו מממש את דרישתה של הנאורות לוודאות, הוא יצר גם את המכשיר המתוחכם לעיקור מלחמתה באמונות התפלות, המכשיר אשר מעתה ישמש את המאה ה-19 וה-20 לצידוקן של כל האמונות התפלות המסורתיות, להנהגתן של חדשות על פי צורכי השעה, ולהפיכת כל התרבות (המדע, ההיסטוריה, הפוליטיקה והחברה) לערימת אמונות תפלות חדשות.
5. כיצד אוכל לטעות בדבר מה שאני עצמי בניתי ?
הוא החל בתגלית ששינתה את המודעות הלוגית לתמיד, והיא של סוג חדש של טענות אשר לא היה ידוע לפניו, ומאז הוא משגשג תחת דישון מאומץ של ויכוחים ומחלוקות. קאנט טען שעקרונות המדע הם טענות מיוחדות במינן, משום שהם אינם ריקים מתוכן כמו הטענות ה"אנליטיות" שהנשוא שלהן כלול בתוך הנושא, אך למרות שהם "מרחיבים" (כי הנשוא שלהם נמצא "מחוצה" לנושא שלהם), הם מהווים טענות לא-אינפורמטיביות.
עקרונות המתמטיקה והמדע הם לכן סוג חדש, שלישי, של טענות, אך במקום למצוא להן שם שלישי שיציין שהן אינן אנליטיות וגם אינן אינפורמטיביות, השתמש קאנט באותו שם שבו כינה טענות אינפורמטיביות - "סינתטיות", ולמרות שכדי לציין את ייחודן הצמיד את התוסף - "אפריורי", היתה זו בחירת שם מבלבלת כדרכו, שהטעתה את קוראיו לחשוב שכוונתו שהן אינפורמטיביות ולמרות זאת אפריורי .
קל לראות שאין זה כך, כי הוא המציא את המין החדש הזה של טענות כדי שיוכל להציל את הידיעה והמדע מן הספקנות, ולאחר שגזר בדרכים שונות את כל ההנחות הבסיסיות ביותר של המדע ושל המתמטיקה, והוכיח שהן מן הסוג השלישי הזה, סינתטיות אפריורי, הוא הכריז, שבכך הוכיח את ודאותו של המדע וכך בנה "פתרון שלם לבעיית יוּם". אך ברור לכן שהן אינן טענות אינפורמטיביות כי הוא הבהיר לכול שבעניין זה הוא אמפיריציסט גמור, כמו יום לפחות, וכי עמדתו הנחרצת היא שאין אפשרות כלל שנכיר ידע אפריורי, משום שכל אינפורמציה על העולם היא בהכרח אמפירית. מכאן נבע בבירור שהעקרונות הסינתטיים-אפריורי היו עבורו לא-אינפורמטיביים.
"פתרון שלם זה לבעיית יום" נראָה כך: מכיוון שעקרונות המדע דומים לטענות אנליטיות בכך שהם ריקים מאינפורמציה, הרי שהם גם ודאיים כמותן. ועם זאת, מכיוון שהם דומים לטענות אינפורמטיביות בכך שהנושא שלהם אינו מכיל את הנשוא, הרי שהם אינם סתם כפל מילים. מה שנשאר לו להראות עוד היה הפלא הגדול - איך עקרונות כאלו, שקיומם פרדוקסלי משום שאינם ריקים אך גם אינם יכולים להיות אינפורמטיביים, הם כלל מן האפשר כתיאורים אמיתיים של עולמנו?
במילים אחרות, איך מתרחש הפלא הזה שבמהלכו נוצרת התאמה ודאית והכרחית בין עקרונות אפריורי לבין העולם הפיזיקאלי? זו היתה השאלה הראשית והקשה ביותר שדרשה פתרון לצורך התשובה השלמה לספקן. תשובתו של קאנט היתה לכן לב המהפכה שלו, ומאז היא לב המודרניות.
אידיאליזם הזוי
רק שני תנאים הכרחיים יכולים לערוב לוודאות התיאורים שנושאים העקרונות הללו. הם חייבים להיות סובייקטיביים בלבד, כלומר עקרונות או תיאורים שאינם מתכוונים להעתיק ולתאום שום דבר הקיים בנפרד מהם בעולם, כי אחרת יהיה בהם ספק. ומכאן נובע התנאי השני, והוא שהחוקים היחידים הקיימים בעולם הפיזיקאלי נוצרים רק ע"י העקרונות הסובייקטיביים שלנו וכתוצאה שלהם, כלומר, העקרונות יהיו ודאיים ועם זאת תואמים את המציאות הנראית רק אם הם עצמם יהיו מקור העולם הזה ויוצרו.
וכאן, על סף הטירוף הגמור, עצר קאנט והסביר שהאפריורי אינו יוצר את הכול ממש, אלא הוא יוצר רק את "צורתו" של העולם, ואילו ה"חומר" שבו טובע האפריורי צורה זו הוא שטף התחושות הכאוטי שאנו קולטים בחושינו באופן פסיבי מן "החוץ". העולם החיצוני הזה הוא אזור דמדומים שאיננו מסוגלים אפילו לדמיין אותו ( כי הוא חסר צורה) וקאנט ולו קרא "העולם (או הדבר) כשלעצמו", כדי שלא יואשם ב"אידיאליזם הזוי".
ולכן, בלשונו של קאנט, טענות סינתטיות אפריורי, כמו חוקי הטבע הכלליים ומשפטי המתמטיקה, הם מן האפשר, לא רק משום שהן ריקות מכל תוכן ואינן אלא צורה בלבד, אלא בעיקר משום שנפש האדם שופכת את כל תערובת התחושות שהיא קולטת בחושים לתוך צורתה או תבניתה הסובייקטיבית וכך מעניקה לתחושות היוליות אלו מבנים, כמו חוקיות, סיבתיות, עצמיות, תנועה, ועוד. כל אלו הם ה"צורות" שצרים ומהווים את הטבע והתופעות, אשר הינם לכן תוצרי ה"סינתזה" או החיבור שנפש האדם עושה מן הצורות הריקות שהיא יוצרת על פי הכרח טבעה, ומן החומר הנמסר לה ע"י תחושותיה. בנפרד מן הנפש והסינתזה שזו מבצעת אין ממשות לעולם התופעות, שקנט כינה "הטבע".
חשוב ביותר לראות כאן שמכיוון שהעקרונות אפריורי אינם מכילים תכנים אלא הם צורות ריקות בלבד, הם אינם יכולים להיות אמצעים לפענוח ופירוש הטבע. וזהו הטעם לכך שהם מעל לכל ספק, כי במקום לפענח את הטבע ולחשוף את נסתרותיו, שהן פעולות המלוות בהכרח ע"י הספק, הרי חוקי הטבע הכלליים אפריורי הם למעשה רק חוקי הבנייה שעל פיהם בונה לו האדם את הטבע כולו. אך לא יכול להיות ספק באמיתות חוקי בנייה אם הבניין אינו צריך ואינו יכול להתאים לשום דגם קודם, כשם שלא יכול להיות ספק באמיתות חוקי משחק או באמיתות האירועים המתוארים בספרות הבדיון.
חוקי המשחק
מכיוון שרק האדם קובע בעצמו ולעצמו מהם חוקי כל משחק שהוא משחק, הרי שחוקי כל משחק הם טענות סינתטיות אפריורי מובהקות, ומקור ודאותן הוא בכך שהן חלות אך ורק על יצורים שאנו בראנו על פיהן. קאנט טען שהטבע וחוקי הטבע הינם יצירי נפשו של האדם במובן דומה ליצירי הבדיון וחוקי המשחק, מלבד ההבדל שחוקי הטבע הכלליים הינם חלק מטבע הנפש ואילו חומר הגלם שבו הם צרים את צורותיהם נרשם איכשהו בחושים ואין לאדם שליטה עליו.
הטבע וחוקיו הם היצירה הפיקטיבית של נפש האדם, הם ישויות פיקטיביות שאינן מתקיימות בנפרד מן הנפש. אין מרחב, ואין זמן, ואין סיבתיות, ואין עצמים, ולכן גם אין חומר ואין תנועה - בנפרד מן הנפש והשכל האנושי. כל חוקי המדע וחוקי הטבע, ולכן הטבע כולו, אינם אלא יצירי נפשו של האדם והם מהווים חלק ממנה, ולכן עולם הטבע הוא מין פיקציה שהאדם יוצר לעצמו, אם כי בכורח טבעו כי מושגיו "נתונים ע"י כטבע השכל"(בת"ט: A729-B755). העובדה הזו, " שאני עצמי יצרתי" את כל מושגי, היא מקור הוודאות הגמורה שקאנט העמיס על כל העקרונות אפריורי.
כי מה שמכריע כאן בחשיבותו היא העובדה שמושגים אלו שייכים לטבע הנפש, וכך הינם צורה סובייקטיבית חסרת תוכן לחלוטין המעניקה לעולם את ממשותו התופעתית עבורנו בדיוק בגלל ריקותם.
על הריקוּת הזו הכריז קאנט כאשר כתב ש"מושגים ללא תוכן הם ריקים" (בת"ט: 74A), כי ה"תוכן" הזה היה עבורו אך ורק תוכן אמפירי ואילו מושגי השכל הטהורים הם אפריורי, כלומר נטולי תוכן כזה.
לפנייה לכתב/ת 
