וישלח: יהודי-ישראלי-אותנטי

"ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו. ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני. ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב. ויאמר לא יעקב עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל". (בראשית ל"ב, כ"ד)

קטע מוזר: דל בפרטים, לא ברור, מלא שאלות ללא מענה, כאילו הכתיבה עצמה שטופה באי הוודאות של דמדומי השחר. מיהו הזר? עם מי נאבק יעקב במהלך הלילה? עולות ארבע אפשרויות, וביחד הן חושפות את עומק הסיפור. רש"י, פרשן ימי הביניים, טוען שהשותף להיאבקות הוא לא אחר מאשר המלאך של עשיו. רש"י לא מדבר על מלאך עם תווית של מכון התקנים; כשהוא אומר מלאך, הוא מתכוון לייצוג סמלי של המהות הרוחנית של עשיו. רש"י רומז שלפני שיעקב יוכל ללכת הביתה, עליו להתעמת עם מה שאחיו התאום מייצג עבורו. לפני המפגש פנים אל פנים עם עשיו, על יעקב לעבור תחילה ליל אפלה של הנשמה.

רשב"ם, נכדו של רש"י, חולק על סבו. הוא מניח שבנקודה זו יעקב מתכונן לברוח ולהימנע מהעימות עם אחיו. האיש -

המלאך - אוחז בו, ובכך מכריח אותו להתעמת עם הדבר שממנו הוא מנסה לברוח באופן כה נואש. יעקב ברח לפני כן. הוא ברח מעשיו אל ביתו של לבן, והוא ברח מלבן בלי להיפרד לשלום. הוא יברח גם משכם, העיר שאנסה את בתו ונטבחה בידי בניו. סביר ביותר שיעקב ינסה לברוח שוב. אבל הזר המיסתורי תפס אותו, הכריח אותו לשבור את הדפוס שלו ולהתעמת עם המציאות. כשפגע ברגלו, ניטרל המלאך את יעקב מאמצעי הבריחה החביב עליו ביותר - הריצה.

שתי הפרשנויות הללו, כשמצרפים אותן זו לזו, מתחילות לסמן לנו משמעות שלישית ועמוקה יותר, שאותה מציע המדרש: האיש המסתורי, זה שיעקב נאבק עמו במהלך הלילה, הוא לא אחר מאשר יעקב עצמו. בחשכת הפחד ואי הוודאות יעקב נאבק בעצמו, נאבק בגורלו. איך הזר עצמו מבין את מה שקרה באותו לילה מוזר? "שרית עם אלוהים"; נאבקת עם אלוהים, הוא אומר ליעקב. אלוהים הוא שמו הלא-אישי של האל: אל הבריאה הגשמית והיקום. זהו אל הגורל, נציג כוחות הספק בחיינו האישיים, בטבע ובהיסטוריה, השולט במציאות שלנו נגד רצוננו. בהיאבקו עם עצמו, נאבק יעקב גם עם הבורא של עולם לא אישי, שאין ביכולתו לספק תשובות קלות ובהירות. בדימוי נפלא ונוקב יעקב נאבק גם עם אלוהים וגם עם גורלו. במאבקו הוא מנסה להתמיר את גורלו ולהפוך אותו לייעוד: למצוא ובאופן כלשהו לעצב את נתיבו האישי בחיים. יעקב נאבק עם מציאות שנראית לעתים קרובות מנוכרת ומכנית, ועם אי-היכולת שלנו לשלוט בגורלנו. בעמדו לבד, יעקב נאבק בספק.

בעוד האיכות היהודית נובעת ממקום של ודאות מלאה, של הרגשה בטוחה בנוכחותו של אלוהים, התמרתו של יעקב לישראל - האיכות הישראלית - דורשת ממנו לגעת בליבת הספק של ההוויה. אין עניינה של האיכות הישראלית רגיעה ושלווה; האיכות הישראלית משמעה מאבק - עם בני האדם, עם הגורל, עם אלוהים ועם עצמי. האיכות הישראלית היא לא פחות חיונית מבחינה דתית, או פחות נלהבת מבחינה רוחנית, מאשר האיכות היהודית. רק המטוטלת הדיאלקטית שבין ישראל ליהודה יכולה לטפח אדם דתי אותנטי.

להיאבק כמו לחבק

רש"י מסביר את "ויאבק" בדרך המרתקת ביותר - להיאבק משמעו לחבק. היופי של האיכות הישראלית הוא שהוא מציע לנו תזכורת פיזית ממשית מאוד, שאין מאבק יכול לבוא ממקום של ריחוק. כל מאבק שהוא מתרחש מתוך מקום של אינטימיות. כשאנו מדמים את יעקב מתאבק עם הזר בלילה ובאבק, אנו מבינים שבעוד חווייתו של יהודה את אלוהים עשויה להיות שלווה יותר, הרי שיעקב המתאבק נמצא במגע לא פחות קרוב עם אלוהים דרך המאבק. מהות המאבק היא אי-הוודאות כמובן.

כדי לתפוס במלואה את האיכות הישראלית - ישראל משמעו "ושרית עם אלוהים" - עלינו לשלב את הבנתו של רש"י, לפיה מאבק הוא חיבוק עם מסורת מיסטית הנוגעת למפגשים פתאומיים עם אלוהים. המסורת לקוחה מפסוק מספר איוב, המשמש את המקובלים כמדריך מהותי להבנה רוחנית: "מבשרי אחזה אלוה". למקובלים המוקדמים הייתה משמעות הדבר שהצורה האנושית - האדם השמימי - היא הדגם הנחוץ להתרת המיסתורין של האורות האלוהיים. מקובלים מאוחרים יותר, במיוחד בתנועה החסידית, הרחיבו את פרשנות הפסוק לתובנה שקווי המתאר של הפסיכולוגיה האנושית הם במובן מסוים קווי המתאר של האלוהות. ובמילים פשוטות זה אומר שהחוויה האנושית לוקחת חלק באלוהי. במידה שבה אלוהות היא הוויה, משמעות הדבר היא שאנו נוגעים במהות העצמותית של ההוויה דרך הסובייקטיביות של הנפש. חוויותינו, כמיהותינו והאינטואיציות העמוקות ביותר שלנו, כמו גם חוויותינו הגשמיות, הן המקור המושלם למידע על האלוהות.

כשאנו משתמשים במפתח הזה, אנו יכולים עכשיו לקרוא מחדש את פרשנותו של רש"י לסיפורו של יעקב. בהתייחסו למילה מאבק בטקסט המקראי, רש"י כותב משפט קצר וקולע: "להיאבק משמעו לחבק". העיקרון הרוחני "מבשרי אחזה אלוה" מאפשר להבין את רש"י בשלוש דרכים שונות, אך משלימות. מבחינה פיזית: כשאני נאבק עם מישהו, זוהי בדיוק אותה פעולה כמו לחבק אותו. התמונה של שני אנשים אחוזים במאבק, מתאבקים, זהה כמעט לזאת של שני אנשים אחוזים בחיבוק, מתחבקים. מבחינה לשונית: השפה עצמה משחקת אותם משחקים חזותיים. רש"י קושר אטימולוגית בין השורשים א.ב.ק וח.ב.ק: "להיאבק משמעו לחבק". מבחינה קיומית: להיאבק משמעו להיות מעורב לחלוטין. גם בכעס יש אותה דו-ערכיות. כמה פעמים אמרנו לעצמנו שאנחנו שונאים מישהו, שהוא פגע בנו ושלא אכפת לנו ממנו עוד? וכמה זמן עבר עד שנוכחנו שבהיצמדנו לכעס אנו נצמדים ליחסים? הכעס מחזיק אותנו בחיבוק, במאבק עם העבר. שחרור הכעס הוא הרבה יותר מאשר סליחה; זהו מעשה של שחרור עצמי. שמור על הכעס, ואתה עדיין שבוי ביחסים, עדיין מסובך בנפשו של אחר שממנו עליך להיפרד.

יעקב אינו מוותר על המאבק שלו, גם אין הוא מתנתק ממנו - הוא מתמזג איתו. התוצאה של הקרב שלו עם הזר היא ששמו

משתנה לישראל, חיבור של שתי מלים - ישר-אל - שמשמעותן יושרו של אלוהים כמו גם מאבק עמו. המילה ישר כאן היא במובן של אדם ישר, איש של יושרה. יעקב הופך להיות לאיש שניחן ביושרה אלוהית. זהותו החדשה של יעקב קשורה עכשיו באופן אינטימי עם שמו של אלוהים. מאבקו של יעקב אינו קשור לניכור ולריחוק, גם אין הוא בריחה מחיי הרוח; ליל המאבק של יעקב מספר את מסעו אל אלוהים. במאבקו הוא רואה את אלוהים: "כי ראיתי אלוהים פנים אל פנים". פילון האלכסנדרוני מספק עוד פירוש למלה ישראל: ישור אל, לראות את אלוהים. כל שלושת הפירושים מתמזגים לאחד. היושרה שנולדת מתוך מאבק אמיתי היא השער אל האפיפניה, חזיון האלוהים, שהוא התכלית הנעלה ביותר של התודעה המקראית.