וישב: התשוקה, החלום והזיכרון

יוסף מבין שהוא נועד לגדולה. בשלב מוקדם של חייו, כבר חלם על מלכות ועוצמה. אשת פוטיפר מציעה לו הזדמנות לסיפוק, והוא יודע שהברית איתה תהיה מכרעת לקידומו ולמימוש הייעוד שלו. אך באופן כלשהו חש יוסף כי אין זה מעשה נכון. הוא נוטה להתפתות והיא אשה יפה - שילוב מסוכן; הקריאה של הגורל והחושניות העוצמתית של אשה מבוגרת יותר. ואז מגיע אותו רגע בלתי נמנע, כשנדמה שהיא עומדת להצליח. היא נמצאת לבד בבית - פוטיפר נמצא הרחק. יוסף יודע על נוכחותה בבית ובא כדי למלא את תשוקתו אליה. הם לבדם, החשמל באוויר, וברגע האחרון ממש - "וימאן". הוא מסרב. (בראשית ל"ט, פסוק ח')

פעמים רבות מדי אנו מנתחים את הטקסט המקראי מבלי לקחת בחשבון, שאנו לא קוראים תסריט - אלא ליברית. התנ"ך

 אמור להיות מושר, והמוסיקה מספרת לנו לעתים קרובות יותר מאשר המילים. הוראת המנגינה הנמצאת בתו שמעל למילה "וימאן" היא סמל מתפתל קטן, שקוראים לו בתווים המוסיקליים שביהדות "שלשלת" - גל קבוע של צליל עולה ויורד בסקלה, הנה והנה. כך אנו שומעים שיוסף "מיאן" אנו מבינים שזו לא היתה החלטה קלה וחדה. הנה והנה הצליל אומר - האם יוסף יפול, האם לא יפול? האם ימצא את החוזק הפנימי לאחוז בתחושת העצמי שלו? האם העבד הזה ישמור על החופש שלו?

התלמוד במסכת סוטה לוקח אותנו לתוך נבכי הסצינה. הטקסט התלמודי מרמז שהסיבה שיוסף לא נופל היא שברגע זה ממש, כשהוא מוכן להיכנע לחיזוריה של אשת פוטיפר, ברגע שהסיפוק המזויף תופס אותו ביד מפתה - הוא רואה לנגד עיניו חזיון. מתוך מעמקי זכרונו מופיעה דמות אביו, שאומרת: "יוסף, בעתיד שמם של אחיך יהיה כתוב על אבנים שעל גלימתו של הכוהן הגדול, והשם שלך אף הוא יהיה כלול ביניהם. אתה רוצה שהשם שלך ימחק, ותיזכר כרודף אחר נואפת?" - ברגע זה ההחלטה הופכת מוצקה ויוסף "ממאן".

באותו רגע מפתח בחייו - רגע שבו סיפוק שווא מבקש להציף אותו, כשמימוש פתולוגי שנמצא מחוץ למרכז הכובד שלו מאיים לכתר אותו - יוסף מסוגל להישען כמעט באופן אינסטינקטיבי על הזיכרון של אביו מילדותו המוקדמת, האומר לו: "יוסף, אתה נסיך, יש בך גדולה ואתה מיועד לגדולה. יש לך ערך, יש לך כבוד עצמי. אתה בני ואני אוהב אותך בכל מצב שלא יהיה". זוהי התזכורת המכריעה של הוודאות הבסיסית של יוסף, שנובעת מתוך המקור האמיתי שלו - שהוא אביו. היא מאפשרת ליוסף לצמוח כאדם בעל העוצמה הרבה ביותר בדורו, ובסופו של דבר לאחד גם את משפחתו כולה. 

מתנת הזיכרון

המילה "וימאן" מופיעה רק שלוש פעמים בספר בראשית, ותמיד בקשר ליוסף. אחרי שיעקב שומע את החדשות על מותו של יוסף בנו האהוב, הוא ממאן להתנחם (ל"ז, ג'). השימוש באותה מילה אינו צירוף מקרים - הטקסט מצביע על כך ששני המקרים מתרחשים בעת ובעונה אחת. באותו זמן בדיוק שבו ילדיו של יעקב מנסים לנחמו והוא ממאן להתנחם - מפתה אשת פוטיפר את יוסף והוא ממאן להתפתות. שני הסיפורים הללו משתלבים, כמעט כמו היה סירובו של יעקב לשכוח את בנו זה שנתן לו את הכוח להתנגד לחיזור.

מאוחר יותר בסיפור, כשיוסף משמש כבר משנה למלך פרעה, הוא רואה את אחיו במצרים, "ויזכור יוסף את החלומות

אשר חלם להם" (מ"ב, ט') - רמז לכך שעד לאותה נקודה בסיפור, הוא שכח את החלומות. אבל יעקב זכר. הוא נזף בו על חזיון השליטה במשפחה, אבל גם "שמר את הדבר" (ל"ז, י"א), קרי: החזיק עבורו בחלומות. וכשסיפרו האחים שיוסף מת - יחד עם חלומותיו, אלה שכה חששו מפניהם - מיאן יעקב להתנחם. כל-כך האמין בבנו ובחלומותיו, עד שלא יכול היה להשלים עם מותו. הוא המשיך להחזיק בחלום אפילו מול עוצמת "העובדות" הסותרות. כי האמונה המוחלטת בילדך היא המאצילה לו ודאות בסיסית. וכשסיפוק שווא מאיים לכבוש את יוסף, דמות אביו המאמין בו בצורה כה מוחלטת באה אליו ומזכירה לו מי הוא. שורשי המיאון שלו נעוצים במיאון הסימולטני של אביו. הוא לא נהרס בידי הקסם של הסיפוק השקרי, מפני שהוא יכול לפתור את הספק הראשוני באשר לערכו העצמי ולזהות שלו דרך זיכרון האהבה ללא תנאי של אביו.

הזיכרון הוא שביל לוודאות בסיסית. בתשובה לשאלה: "מי אני?", מלמד אחד מהמורים של ימי הביניים: "העבר - אין, העתיד - עדיין, וההווה - כהרף עין". אם כך, היכן יכול האדם למצוא את עצמו? איך בהווה החולף יכול בן אנוש למצוא עוגן בוודאות, זהות וערך? כיצד הצליח יוסף העבד לשמור על תחושת העצמי? הוא אובד במצרים, מאוים בידי פיתוייו של האנטי-עצמי. היושרה הפנימית שלו סופגת עלבונות. קריאה שנייה חושפת את שילובם המהמם של שני רגעים בזיכרון, שיחדיו מאפשרים לו לשמור על היושרה והזהות: האחד - כשדמות אביו עולה מולו, והוא ממאן להתפתות; השני - כשאביו ממאן להשלים עם מותו, ואינו מרפה מהחלומות שבנו כבר שכח. זיכרונו של יוסף את יעקב נעוץ בזיכרונו של יוסף בידי יעקב; עוצמת הסירוב של יוסף שורשיה בסירוב של יעקב. הוא עדיין לא חזק מספיק כדי להיות בעל החלומות שלו עצמו, אך גם זה יקרה.

ו"יותר מכל דמות תנ"כית אחרת", כותב הרב קוק, "יוסף הוא אנחנו".