מקץ: לוותר על להיות צודק

יש דרך טובה יותר לחיות. זה לא שהיהדות דוגלת ברלטיביזם של המוסר, וטוענת שאין טוב ורע. אף-על-פי-כן, "להיות צודק" במרבית המקרים הופך לסוג של עבודת אלילים, שאנו נתלים בו בנואשות כדי להותיר בעצמנו חותם מסוים של ערך עצמי. כאשר אנו מתפללים במקדש השקר של "להיות צודק", אנו מאבדים את הראייה האלוהית של האהבה, המחילה והחמלה - בעוד שאלו התכונות היחידות האמיתיות היכולות למלא את חיינו בעומק ומשמעות. זהו המוטיב החבוי של פרשת השבוע.

כדי להבין את מלוא העומק של המסר, אנו נדרשים תחילה לחזור כמה פרשות אחורה. שכם, הבן של חמור, אונס את דינה, בתה של לאה.

 האחים מביאים את הבשורה המרה ליעקב, ששומע את הדיווח הנורא - אך אינו עושה מאום. אחיה של דינה, ובייחוד שמעון ולוי - בני לאה - לוקחים את העניינים לידיהם. הם טובחים את העיר שכם ומשחררים את דינה. יעקב כועס ומטיח בהם: "עכרתם אותי להבאישני ביושבי הארץ". את המילה "עכרתם" קישרו חוקרי המקרא לשימושה האחר בתנ"ך -"זה אתה עוכר ישראל", מאשים אחאב את אליהו, כאשר הוא חש כי לצד קנאותו לאל, איבד הנביא את הקשר לעם (מצב שמזכיר במשהו את המנהיגות הרוחנית העכשווית). עוכר פירושו אדם שאיבד את רגישותו, או זנח את צרכי הקהילה. כך, מואשמים שמעון ולוי בהתעלמות משלומה הטוב של הקהילה - כל בית יעקב - בעבור הפרט. למעשה, יעקב אומר: דעו שאני אוהב את דינה כמוכם; שקטתי לא בגלל היעדר אהבה. יחד עם זאת, לפעמים יש להקריב את הצרכים האישיים למען הכלל.

שמעון ולוי מגיבים באומרם: "הכזונה יעשה את אחותנו?". בדרך כלל, שכם נחשב לנושא המשפט. אך קריאה מדוקדקת יותר של הטקסט מגלה שלמעשה, האחים לא מדברים עוד אל יעקב, אלא על יעקב. מדוע יוצאת חמתם נגד אביהם? הם חשים כי אילו הייתה דינה בתה של רחל, היה פועל אחרת. הם הפנימו את השפלתה וכעסה של לאה אמם כלפי יעקב. אבל יעקב מכחיש. אני אוהב את כל ילדיי בצורה שווה, הוא אומר, פשוט אינני יכול לסכן את כל הקהילה כולה בעבור איש אחד. אז מי צודק? יעקב או בני לאה? הדבר מתגלה רק בפרשה של השבוע. כאן נהיה ברור כשמש שהאחים צודקים במאת האחוזים.

יסורי בנימין, תבונת יהודה

בפרשה הנוכחית מתוארת התנגשות נוספת של אינטרסים בין אחד מילדי יעקב לבין טובת הקהילה. "כבד הרעב בארץ" (בראשית ל"ג, א'), האוכל נגמר. המשנה למלך מצרים, שאנו יודעים כי הוא יוסף (דבר שאינו ידוע עדיין לאחים), אומר שלא יעניק להם עוד מזון אם לא יביאו את אחיהם בנימין. האחים מחליטים: "נחיה ולא נמות" (שם, ה'). ברור שחיי הקהילה בסכנה. ובכל זאת, בתחילה מסרב יעקב לתת לבנימין לרדת מצרימה. זהו שחזור מדויק של הסיפור הקודם על דינה, סיפור בו הומחשה הסכנה של הפרט כנגד הסכנה לקהילה. אולם הפעם נוקט יעקב קו הפוך, ומוכן לסכן את כל הקהילה בעבור הגנת הפרט. יש רק הבדל אחד בין הסיפורים: דינה היא בתה של לאה, ובנימין - בן רחל הוא. רחל ובניה הם המושאים האמיתיים של אהבת יעקב.

בנקודה זו מתחוור ליהודה, אף הוא בנה של לאה, כי אחיו צדקו לאורך כל הדרך; אבי המשפחה אוהב יותר את רחל ובניה. עקב כך יכול יהודה לעשות אחד משניים - לשנוא את יעקב ולנתק כל קשר עימו, או להבין שהוא צודק, ואז - לוותר על להיות צודק ולקבל את יעקב כמות שהוא, עם כל מגבלותיו. באופן דומה, יכול יהודה - המייצג כאן את בניה של לאה - להבין שקנאתם כלפי יוסף, בנה של רחל, מוצדקת, וכעת הם יכולים להוציא את כעסם הלגיטימי על בנימין. ואולם ישנה גם אפשרות אחרת: הם יכולים לוותר על היותם צודקים ועל זכותם לקנאתם, ולחבק את בנה של רחל באהבה.

יהודה בוחר בדרך השנייה, ומאמץ הן את יעקב והן את בנימין באהבה. הוא אומר לאביו: "אנכי אערבנו מידי תבקשנו. אם

לא הבאתיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים" (מ"ג, ט'). משפט זה הוא בעצם פרפרזה על דברי יעקב עצמו. כאשר לבן רדף אחריו, עת עזב את ביתו וביקש לשוב לארץ כנען, גם האשים אותו לבן בגניבה. יעקב התעמת איתו בנאום דרמטי במיוחד: "אנכי אחטנה מידי תבקשנה" - לקחתי אחריות, תתבע אותה מידיי. זהו יעקב בגדולתו, כפי שהיה לפני הקרע הגדול עם בני לאה סביב תקרית שכם. זהו האב שיהודה אהב, לפני שהכל הידרדר. כך יהודה, בהשתמשו באותו המשפט בדיוק - משפט שמופיע אך ורק בשני המקומות הללו - מזכיר את אביו ברגע של גדולתו.

באופן זה מגלה לנו הטקסט שיהודה שב הביתה. הוא קיבל את אביו מחדש באהבה, ולכן מילותיו ואומץ ליבו של האב יכולים כעת להישמע מחדש בקולו שלו. בדומה, בנאומו זה מאמץ יהודה את בנימין כאחיו, מתוך עוצמה פנימית אדירה. עד כדי כך שיעקב מתרצה ומרשה לבנו הקטן לרדת עם יהודה מצרימה. בעשותו כך, המשפחה ניצלה, והבמה ערוכה כבר לאיחוד של יוסף עם אחיו. רק כאשר מבין יהודה שהוא ואחיו צדקו לגבי העדפתו של אביהם לילדיה של רחל, הוא מסוגל לוותר על היותו צודק - ולחבק מחדש את יוסף ואת אביו באהבה. יהי רצון שכך יהיה גם לנו.