המפלגות הציוניות נאלמו דום

המפלגות המייצגות את הציבור הערבי השלימו את בחירת הרשימות. בחלקן אין שינויים, בחלקן דווקא יש. ד"ר חנא סויד, למשל, נבחר במקום עיסאם מח'ול בחד"ש, ואילו שייח' איבראהים סרסור החליף את עבד אל-מאלכ דהאמשה ברע"מ, המזוהה עם התנועה האיסלאמית. בדבר בסיסי אחד אין חדש תחת השמש: גם הפעם בולטות בהיעדרן הנשים הערביות; אלו לא מופיעות במקומות ריאליים, אף שניסו והתמודדו.  

עתה, עם צאת המפלגות הערביות לקהל מצביעיהן, עומדים בפניהן מספר אתגרים: אחוז החסימה הגבוה (2%) והחשש מבזבוז קולות; הקריאות להחרמת הבחירות; ורדיפת המפלגות הציוניות אחרי הקול הערבי.

הקריאה מצד תנועות בקרב הציבור הערבי להחרמת הבחירות אינן חדשות, אך עם העלאת אחוז החסימה - שנועדה

לחסום את המפלגות הקטנות, בכלל זה את אלו המייצגות את הערבים בארץ - הפכה התופעה משמעותית בהרבה. בבחירות האחרונות עמד שיעור ההצבעה בקרב הבוחרים הערבים על כ-65%; השאר נענו בחלקם לקריאות ההחרמה, אך לא הייתה זו הסיבה היחידה להדרת הרגליים מן הקלפי. קיים מרכיב משמעותי נוסף, אשר קשה לאמוד אותו, של ציבור המביע עמדה פסיבית לגבי המערכת הפוליטית.

אשר לתופעת בזבוז הקולות, בבחירות הקודמות "נשרפו" כ-22 אלף פתקים שניתנו לרשימה ערבית אשר לא עברה את אחוז החסימה, ומספר דומה "נשרף" כשניתן לרשימה אחרת, שלא עשתה הסכם עודפים.

בנוסף לכל זאת, יצטרכו המפלגות הערביות לגבש אסטרטגיה משותפת למאבק בזרימת הקול הערבי למפלגות הציוניות. אלו זוכות לאחוז תמיכה לא מבוטל, שהמרכיב העיקרי בו נמצא בקהילות מסוימות, כמו הציבור הדרוזי. הקריאה שלא להצביע למפלגות ציוניות, הקוראות לעצמן "שמאלניות" וגם "ימניות", מתבססת לא רק על אינטרס אלקטוראלי, אלא גם על שיקולים אידיאולוגיים עמוקים. מפלגות ציוניות נכשלו בהתמודדות עם האתגר שמציבה האוכלוסייה הערבית במדינה: ההגדרה הבעייתית של המדינה כיהודית ודמוקרטית, בעוד האזרחים הערבים אינם יותר מאיום דמוגרפי בה.

אמנם, כמה מהמפלגות הציוניות הרבו להצהיר הצהרות על צדק ושוויון, אבל הצהרותיהן אלו, כשנתקלו בהיות המדינה מדינת לאום יהודי - תרגומן בפועל נמוג. אף אחת מהמפלגות הללו לא השכילה להבין את הפרדוקס המשמעותי הזה, שחוסם כל חתירה לכינון דמוקרטיה אמיתית, כזו המבטיחה זכויות אזרחיות וקולקטיביות לציבור הערבי - וזאת מבלי לאיים כלל על זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. גם מרצ וגם העבודה נאלמו דום נוכח מקרים רבים בהם בוצעו פשעי מלחמה נגד העם הפלסטיני, החי תחת כיבוש. חלק מחבריהן הגה את עיבוי ההתנחלויות ואת גדר ההפרדה, שנבנתה אמנם בשם הביטחון, אך לא נדרשים מאמצים רבים כדי להבין שזו גדר של נישול וגזילת אדמות ומשאבים השייכים לפלסטינים.

מפלגות ה"שמאל" לא נתנו שום מענה רציני למצוקתם של אזרחי המדינה העניים ונטולי הזכויות החברתיות והכלכליות.

החשוב מכל, מפלגות אלו ליבו את תופעת ה"מכתרה"- מלשון "מוכתרים", קרי "הנכבדים", ואת ההפרדה הדתית-עדתית בקרב האוכלוסייה הערבית, כך שהתייחסו בנפרד למוסלמים-דרוזים-נוצרים ובדווים. זוהי הגישה בה נקטה המדינה מאז הקמתה, והדבר היה מאוד משמעותי בתקופת הממשל הצבאי. הגיבוי והעידוד שניתן ל"נכבדים" בחברה הערבית, אשר פעלו כ"מוכתרים" נאמנים לממשל, היווה חסם ומכשול בפני כל תהליך של קידמה חברתית. לימים, הדבר לא השתנה.

לאור העלאת אחוז החסימה, הסכנה לבזבוז קולות ורדיפת המפלגות הציוניות אחר הקולות, הציבור הערבי נדרש שוב לבחון היטב את שיקולי ההצבעה שלו.