הראש או הבטן?

אין תקופה אחרת שבה זוכה האיש הקטן, האזרח מהרחוב, בשבחים ומחמאות, כמו במערכת הבחירות. "העם חכם", "הציבור יודע", "הבוחר מבין היטב" - זהו רק חלק קטן מאמרות השפר שפוליטיקאים מרעיפים על הבוחרים שלהם. חכם? מבין? יודע? מחקרים אין-ספור מוכיחים שמרואיינים אינם מכירים את שמות הנציגים שלהם, שהם מביעים דעה מוצקה על פוליטיקאים שכלל אינם קיימים, שאינם מבחינים בין העמדות של המפלגות השונות. בקיצור, שהאוריינות הפוליטית של הבוחרים נמוכה למדי.

גם פוליטולוגים (חוקרי הפוליטיקה) חלוקים בשאלה, האם הבוחר הוא יצור רציונלי. והתשובה לכך היא עניין של אופנה מדעית. כן, גם במדע יש אופנות.

לפני כ-50 שנה רווחה הדעה שהבוחר הוא אכן כזה. שבמהלך מערכת הבחירות בוחן הוא את האפשרויות העומדות בפניו, משתמש בשכלו ומחליט תוך שיקול דעת. בשנות ה-60 הופרכה אסכולה זו. מתנגדיה טענו, כי היא מבטאת אמנם את התפישה הדמוקרטית האידיאלית, אבל זוהי יותר משאלת לב מאשר תיאור מצב. האסכולה החדשה קבעה, כי ההצבעה הפוליטית מושפעת מגורמים חברתיים ותרבותיים: אמור לי לאיזו קבוצה אתה שייך ואומר לך בעד איזו מפלגה תצביע. אנשים, כך טענו החוקרים, בוחרים על פי השתייכותם המעמדית, הכלכלית, המקצועית, העדתית והטריטוריאלית. עורכי-דין למשל מעדיפים מפלגות ימין יותר מאשר עובדים סוציאליים. תושבי אזורים כפריים מעדיפים מפלגות ימין לעומת העירוניים המצביעים לשמאל. בישראל האשכנזים מעדיפים את העבודה, ואילו מזרחיים - את הליכוד.

אבל גם אסכולה זו, כמו אסכולות שקדמו לה, ירדה מגדולתה ופינתה מקומה לאחת חדשה. זו שמה את הדגש

בבחירות על המניפולציה שעושים מומחי בחירות בקהל הבוחרים, על השפעת מומחי השיווק הפוליטי, בעיקר על ה"ספין דוקטורס". אנשים מושפעים מתדמיות ודימויים והם מולכים שולל על-ידי מומחים ערמומיים ונכלוליים. אסכולה זו, שהגיעה לשיאה בארצות-הברית כבר לפני עשור, חוגגת החורף בישראל. מי שמאזין לניתוחי הפרשנים הפוליטיים בשבועות האחרונים נוכח בכך יום-יום.

אז מי צודק? מה נכון? מה משפיע על הבוחרים? והאם בסופו של עניין הבוחר הוא רציונלי או לא?

שלושה סוגי בוחרים

חולשתן של כל התפישות הללו היא שהן כוללניות, ומדברות על ציבור המצביעים כמו היה ישות אחת. זוהי כמובן טעות. אין יצור כוללני זה - הבוחר, בהא הידיעה. יש בוחרים שונים, מסוגים שונים. ההבחנה היפה ביותר היא לשלושה סוגים של בוחרים: כאלה שמצביעים הצבעה מסורתית, המצביעים הרציונלייים ואלה שמצביעים הצבעה כריזמטית.

הראשונים הם חברי קבוצת תרבות; בחירתם הפוליטית מבטאת השתייכות רבת-שנים לקבוצת תרבות מסויימת. למשל המפא"יניק הוותיק, שגר בדירה של שיכון עובדים, עבד במוסד הסתדרותי, שלח את ילדיו ללמוד בבית-חינוך, היה חתום על עיתון "דבר" ומנוי על הוצאת הספרים "עם עובד" ובשבת הלך למשחקים של הפועל. אצלו ההצבעה בעד מפא"י היתה חלק מהתנהגותו התרבותית. כך הוא הבוחר שהתחנך בבני-עקיבא, קורא עדיין את "הצופה", מחזיק חשבון בבנק המזרחי ומתפלל בבית-הכנסת השכונתי בשכונה שבנתה חברת הבנייה של הציונות הדתית.

בעבר הרחוק השתייכו רוב הבוחרים בישראל לקבוצות תרבות אלה, ולכן שיעור ההצבעה הניידת - כלומר המעבר מתמיכה במפלגה אחת למפלגה אחרת - היה קטן מאוד. מסיבה זו גם לא היו שינויים דרמטיים ביחסי הכוח בין המפלגות השונות - ועוד יותר מזה בין הגושים הפוליטיים - בין 1948 ל-1977.

הבוחר הרציונלי הוא זה שעוקב ערב הבחירות אחר המפלגות השונות, מכיר את ההבדל בין המצעים שלהן, בוחן את מנהיגיהן, מעריך את הישגיהן בעבר ומסתכל על תוכניותיהן לעתיד. הוא עושה חשבון מהם האינטרסים שלו, ומצביע בעד המפלגה שמשרתת את האינטרסים האלה באופן הטוב ביותר. בוחר מסוג כזה מתקרב למודל האידיאלי של הבוחר על-פי התיאוריה הדמוקרטית. בעבר התלבטו בוחרים כאלה למשל בין הצבעה בעד צומת לבין הצבעה בעד מרצ.

הבוחרים הכריזמטיים הם אלה ששייכים לקבוצת-גורל. אלה הם אנשים שנמצאים במצב של שינוי חברתי ומודאגים מאוד מפני עתידם. אלה הם עולים חדשים, שטרם נקלטו בארץ החדשה, אנשים שנמצאים במוביליות כלכלית כלפי

מטה וחרדים מפני העתיד, או אנשים בסכנה ביטחונית. בדמוקרטיות מתפתחות, אלה הם מיליוני הכפריים המגיעים לערים הגדולות וחיים בשכונות העוני, כמו הפאבלות העלובות של דרום-אמריקה. בוחרים כאלה התנתקו כבר מן המסורת אך חרדים מפני העתיד. והחרדה הזאת מביאה אותם להיצמד למנהיג כריזמטי, לאיש חזק או למפלגה סמכותנית, שמספקת להם בראש וראשונה ביטחון.

עד שאושפז שרון בהדסה, נדמה היה כי זה מה שקרה השנה גם בישראל. החרדה מפני העתיד - תוצאה בראש וראשונה של חמש שנות אינתיפאדה, אלף הרוגים ופיגועי התאבדות הצפויים גם בעתיד - הביאה ציבורים גדולים להיתלות באיש החזק הזה. אבל סקרי דעת הקהל האחרונים, המראים על יציבות בעוצמתה של קדימה, מחייבים להטיל ספק אם אכן בוחריה הם בוחרים כריזמטיים. מה גם ש"המועמד המוביל", מתברר, ממלא תפקיד משני יחסית ל"עמדות ביטחונית ומדיניות" בשיקולי ההצבעה.

מוקדם כבר להסיק מסקנה חד-משמעית, אבל אם לא יחול שינוי דרמטי, ורמת התמיכה בקדימה תישאר גבוהה כפי שהיא היום, פירוש הדבר שהבוחרים שלה אינם בוחרים שמחפשים מנהיג כריזמטי, אלא דווקא בוחרים רציונליים שמפעילים שיקול דעת. זאת אומרת שצבע העניבה של אהוד אולמרט באמת לא ישפיע עליהם. המסקנה המתבקשת היא, שאפשר להתייחס לכל הניתוחים העיתונאיים על כוחם הבלתי נדלה של אנשי השיווק הפוליטי, יועצי התדמית והספין דוקטורס בהרבה פחות רצינות והרבה יותר שעשוע. נחמד, אבל לא כך-כך חשוב.

פרופ' יורם פרי, ראש מכון הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה באוניברסיטת תל-אביב ומחבר הספר Telepopulism: Media and Politics in Israel, שיצא לאור בארצות-הברית