מוצרט שולט!
בגלל המיתוס, ההומור, הטרגיות, הסנטימנטליות, השירים ועוד. 10 סיבות לאהוב את מוצרט
כל הטקסים מוצדקים, כל החגיגות נכונות. בתנאי שנזכור כי וולפגנג אמדאוס תמיד יהיה עצום וגדול, רחב ועמוק מכל ניסיון להקיף ולהכיל את ים היצירה, את הדהודו התרבותי העמוק במוזיקה ובתפיסת הגאונות, בחלום הרומנטי על אודות היוצר ובמנגינות שישמיעו לכם מעליות. מתוך הים בחרתי בעשר אפשרויות פרטיות, לא מייצגות ולא משקפות דבר – מלבד אהבה.
1. מוצרט, מיתוס ומציאות
יותר מכל יוצר אחר, בכל תחום אמנות שתבחרו, חייו של מוצרט נדמים כמוכרים לנו, כמובנים לגמרי: הנה ילד הפלא שכבר בגיל חמש היה פסנתרן מקצועי עם לוח הופעות כלל אירופי, הנה הבן המסור שצמח תחת השגחתו הקפדנית של אב שהיה מוזיקאי והפך לאמרגן, סוכן ומאמן אישי, הנה ההיקף העצום של היצירה וחוסר היכולת להתפרנס ממנה, והנה כבר מגיח הזר המיסתורי, הקדחת משתלטת, הרקוויאם נכתב והגאון מת בבדידות איומה – יותר מדי חומרים של אגדה שהונחלה לדורות רבים, וכבר קשה להפריד בין הצלמית התרבותית לבין החידות הפרטיות של האיש.
שני ספרים עושים זאת בהצלחה בלתי מבוטלת, וכל אחד מכיוון שונה לגמרי. Mozart, A Life היא ביוגרפיה עבת כרס ומצויינת של מיינרד סולומון, שכתב ביוגרפיה לא פחות טובה של בטהובן. לצד התמקדות ביחסי הכוחות בין הון, שלטון ואמנות בתקופה שבה כמעט כל מוזיקאי התפרנס מקרבתו לשניים הראשונים, סולומון משרטט פרופיל פסיכולוגי עמוק ומרתק של יחסי כוחות בין אב לבנו. הנס בחייו וביצירתו של מוצרט, על פי סולומון, הוא העובדה ששרד במשטר שנכפה עליו, וגם פרח בתוכו. סולומון מאיר גם את הצדדים הפחות רומנטיים באישיותו של מוצרט, שמגלים לצד הגאון המוזיקלי איש עם מעורבות חברתית ומיסטית עמוקה – הוא היה בונה חופשי, הוא קעקע ביצירתו האופראית את הריבוד החברתי של זמנו, והוא בז למי שסברו, שהכל בא לו בקלות.
למי שיירתע מכמעט 600 עמודים, הנה אחרת, קצרה יותר ומעניינת לא פחות. פיטר גיי מוכר לנו כביוגרף נהדר של פרויד, אבל גם "מוצרט" יש באמתחתו, בסדרת הביוגרפיות של הוצאת פנגווין הבריטית. התיזה המרכזית של גיי מרתקת: הוא טוען שקיים ניגוד בסיסי בין ילד הפלא לבין הגאון הבוגר. הראשון מגיח מבטן כשהוא מצוייד במערך מבורך וחד-פעמי של כישורים מתמיהים ויוצאי דופן, שאמנם משעשעים את הזולת אבל רק בפרספקטיבה גחמנית: אנחנו אוהבים מיניאטורות. אנחנו מתפעלים מאמירות, יצירות ומעשים של ילדים שבקעו מהם טרם הזמן. אנחנו מדביקים להם תווית של מחוננות, ויוצרים עבורם סקאלה נפרדת למדידת הישגים, שבה הם ראויים ואהובים ומצליחים כל עוד הם מגיעים לגובה מטר וקצת. אחר כך, אנחנו אומרים, הלך הפלא – נשאר הילד.
גיי טוען עוד שהגאון אינו יצור מסתורי, כי אם אישיות בוגרת שבחייה ובמעשיה יש שילוב מתמיד של עמל מפרך, תובנה מעמיקה, משמעת ברזל וחופש אינטלקטואלי פנימי ועילאי. אצל גיי, הנס של מוצרט מתבטא ביכולת לצמוח מתוך ילד הפלא ולהפוך לגאון בוגר, ליוצר אמיתי – וכן, גם זה טרם זמנו, בערך בגיל 17. הביוגרפיה מומלצת במיוחד למי שההכשרה המוזיקלית שלהם חובבנית לחלוטין, כי גיי מצליח לגשר בין אלה לבין אפשרות ראשונית להעריך את מגוון הכשרון.
2. ההומור
גם אם אנחנו יודעים היטב מהם המרכיבים המוזיקליים שיוצרים בנו תחושה מדגדגת של צחקוק, מוצרט עדיין הכי מדגדג, הכי מצחיק. כן, יש צורך בחזרות מתודיות על מוטיב, בהצגה מנוגדת, אולי קונטרפונקטאלית, של דמויות באופרה, באירוניה שנוצרת במתח בין הליברית לבין הצלילים, באלמנט ההפתעה. כל זה עדיין לא מסביר את נהרות החיוכים בכל פעם שנשמע את האריה בה מוכרזת גדולתו של פיגארו ב"נישואי פיגארו", והיא מופת של העצמה-עצמית של דמות שאנחנו יודעים שהיא שולית לגמרי בסדר הדברים הקוסמי הגדול. ואת העליצות המתפרצת באריה של פאפאגנו ב"חליל הקסם". ואת הקטלוג האבסורדי של כיבושיו של דון ג'יובאני באריה המפרטת בדיוק כמה נשים ידע בכל ארץ, ובספרד – אלף ושלוש. באופרות הקומיות שלו, ובמיוחד אלה שלורנצו דה פונטה כתב להן ליברית, מתגלה כמובן ההומור במיטבו, על כל רובדיו – אבל לרוב הוא לא מגיע מן המלים אלא מן האופן שבו מוצרט הקשיב להן, חתר תחתיהן, העצים אותן ויצר מתוכן משהו חדש לגמרי בעולם האופרה: דמויות בלתי נשכחות של גיבורים שיודעים לצחוק, גם על עצמם.
והנס כאן, אם תזכרו, הוא שההומור ממשיך לפעפע גם במוזיקה הסימפונית וגם בקאמרית, גם בדיוורטימנטי – האזנה ראשונה לכמה מן הדיוורטימנטי של מוצרט, בידיעה שהיוצר כתב אותם כדי שאכן ישעשעו, היא הפתעה חיננית שכל אוהב מוצרט מתחיל חייב לעצמו, לפחות פעם אחת בחיים. עוד לפני שתדעו לזמזם קטעים נרחבים מהם, בדיוורטימנטי תמצאו את שמחת הצחוק האבודה של המוזיקה בתפר שבין הקלאסיציזם לרומנטיקה. איש לא ידע לצחוק ולהצחיק בצלילים כמוהו.
3. מוצרט הטרגי
ראשית, פרשת הרקוויאם, והמלצה על שני ביצועים. הראשון טרי יותר. הפילהרמונית של ברלין והמקהלה הסימפונית של רדיו שבדיה, מנצח: קלאודיו אבאדו, דויטשה גרמופון, ובעיקר בגלל הקולות הגבריים הנהדרים של ברין טרפל ומיכאל שאדה, ושל אותה איכות חמקנית של חמלה וצער שאבאדו יוצר, בוויתור מושכל על שיאים מוחצנים של ריגוש. מן האיפוק, כאן כמו במקומות אחרים, הריגוש מופיע מכוח עצמו ולא בגלל ההכרזה על בואו. זהו הביצוע שהחזיר אותי לאפשרות להקשיב ולבכות פעם אחר פעם, גם אם הוא לא נחשב לאחד מעשרת הגדולים. ביצוע שני שכן נחשב, הוא שוב של הפילהרמונית של ברלין בניצוחו של קרלו מאריה ג'וליני, הקלטה מ-1978, שסימן ההיכר שלה גם הוא חמקמק: עדינות ושקיפות. עצמו את העיניים, ובין ההקפדה הטכנית לבין הכבוד העמוק של ג'וליני ליצירה, יהיו רגעים שבהם פשוט תעופו. לאן תעופו? האם אל עבר התהייה על הנצח הפרטי, או אל עבר האגדה על חיבורו של הרקוויאם?
ימים אחרונים לחייו, הוא קודח, בודד, עני, מיואש ויודע איכשהו שהוא עומד למות. לא עניין נבואי מובהק, יותר התמצאות בנתוני תמותה 150 שנה ויותר לפני גילוי האנטיביוטיקה. זר מסתורי מופיע, מציע סכום כסף תמורת כתיבת רקוויאם. משהו בעסקה הזאת מתפרש כשטני ונבואי, קודר ומבשר כל-רע ברבות השנים, אבל בימיו של מוצרט גם המוזיקה הדתית הכי שמיימית נכתבה בהזמנה ועם דדליין רצחני, מפני שרקוויאמים שימשו כחלק ממערך הבידור הכולל שהכנסייה סיפקה למאמיניה, מלידה ועד מוות, למען ימשיכו לבוא ולהאמין. ועם זאת, יש באוצר הרקוויאמים נהדרים שכאלה, שאנחנו שוכחים שהיוצר היה עובד-קבלן חרוף.
מי היה הזר המסתורי? ודאי שלא סאליירי או שלוחיו, קרוב לוודאי מישהו פחות מוצלח ממוצרט בעולם המוזיקה, שהיו לו גם יומרות וגם קצת כסף מזומן לבזבז עליהן. ההשערה המקובלת כיום היא שהזר רצה לנכס לעצמו את היצירה, וכך האגדה זוכה לעוד מימד אחד של טראגיות: תארו לכם את האיש המתענה בחום ובצמרמורת כותב כך, בידיעה שימות ושירת חייו ודאי לא הושלמה, ושירת מותו תיוחס לאחר. ועכשיו תפסיקו לדמיין ותתחילו להאזין. עוד נס: מן המוות הפרטי המתקרב, מעמקי האמונה העמוקה באל מנחם ומפסגות של כשרון שעדיין היו שם, עד הרגע האחרון, מוצרט מזכך את המוות ומתמסר לשלווה נצחית לכל ברואי עולם באשר הם, בדרכם הבודדה האחרונה. זה נס הגאונות כשהיא עצמה כל כולה חסד, וכשהיא מבינה עד הסוף את משמעותו של חסד.
4. הסנטימנטלי
כשאנחנו מספרים לעצמנו את סיפור חיינו, יש לפעמים רגעים של גילוי ראשוני שנחרטים עמוק בזכרון ומסרבים להיפרד ממושא הזכרון. אחר כך המתיקות הנוסטלגית נמסכת באהבה ליצירה, ומה לעשות שהאהבה כבר לא מנומקת אלא פשוט חלק ממחזור הדם הנפשי של אדם, מן הדברים שיאמר מייד כשישאלו אותו, מה אתה הכי הכי אוהב במוזיקה. כשהייתי בת 14 היתה לי מורה-מחנכת שמדי פעם תחבה ספר לידי ואמרה, תקראי, אולי תאהבי. ומדי פען גם היתה מזמינה אותי לביתה ושם ראיתי כיצד אוהבת-מוצרט מושבעת מקשיבה, בכל ההוויה הפיזית והנפשית שלה. פעם אחת השמיעה לי את ה"הללויה" מתוך Exsultate, jubilate, אריה לסופרן מתוך המוטט מס. 165 ברשימת קכל. זה היה קו פרשת מים, זה היה רגע של מעבר מילדות לבגרות, זה מרטיט עד היום באותה מידה. לא ידעתי אז שצריך לזכור יפה מי מבצע, ולכן אין לי דרך להמליץ ולשתף אחרים דווקא בפן החיצוני של הרגע הסנטימנטלי. למורה קראו ריבה היילי, ואסירות התודה נמשכת עד היום.
אז הנה שני ביצועים טובים מאוד, וסביב כל אחד – כרגיל – מחלוקת משלו: אחד של צ'צ'יליה ברטולי בדיסק "פורטרטים של מוצרט", והוא מומלץ גם לטהרנים שסולדים מדיסקי-אוסף מאדירי-מבצעים. ברטולי לא נותנת לחגיגיות הטקסית של היצירה להאפיל על תחושת העליצות שלה עצמה, והיא נדמית כמי שמפיקה את המרגליות בכלל בלי מאמץ – אותו סימן היכר מתעתע ושקרי של גאונים שמוצרט עצמו סלד ממנו. ביצוע מיושב יותר, של קאתלין באטל, לא נוסק כל העת לעליצות שמימית אבל נחשב מכובד דיו כדי לשמח כל טהרן.
5. האיש הפרטי
המכתבים של מוצרט הם אוצר. יש כמה אסופות, אבל הטובה והמנומקת שבהן היא Mozart's Letters, Mozart's Life שתרגם וערך Robert Spaethling. מוצרט לא כתב משנה תיאורטית, הוא היה עסוק מדי בדבר-עצמו, אבל המכתבים חושפים את אמונותיו והעדפותיו, את הנשגב והכי בנאלי, ובעיקר את האיש הפרטי המורכב. יש כאן שגיאות כתיב בגרמנית של העלם בן העשרה שחינוכו המסודר נקטע במסעי ההופעות, יש כאן געגועים ילדותיים מכמירי לב הביתה ולאמא, בצד חרוזים קטנים שהוא מקדיש לנפיחות גדולות – למוצרט היה עניין עצום בהומור-של-שירותים ובתעלולים קצת וולגאריים, ואפילו האספקט הקטן הזה של חייו ואישיותו זכה כבר לתילי תילים של פרשנויות. הכי מעודכנת טוענת שמוצרט ניחן לא רק בגאונות מוזיקלית אלא גם בסינדרום טורט. טורטאים מפגינים לעתים יכולות ביצוע מוזיקליות מרשימות, אבל גם "טיקים" מרשימים לא פחות, כמו קיבעון לקללות מסוימות או לדיון בהפרשות האנושיות. הנה עוד דרך לנכס את מוצרט, לא פחות נלעגת מזו של יצרני שוקולד.
מי שעוקב אחרי המכתבים בסדר כרונולוגי, רואה שהבגרות המוקדמת, שלא לפי שנותיו, היא עוד מאפיין טראגי של אישיותו, אבל הוא ידע לצחוק לטרגדיה בפרצופה, להלעיג עליה, להמשיך לצחוק – ולהזדקק לכמויות עצומות של אהבה, בלי להתבייש בצורך.
ההערות שבצד המכתבים מנהירות את התקופה והארועים סביבם נכתבו, בתערובת של ידע אנציקלופדי וצניעות שכזו, שקריאה ותהייה ועוד קריאה מאפשרת לברוא לכל אחד את מוצרט הפרטי שלו, הרחק מן הצלמית התרבותית וגם מן הניתוחים המלומדים של הביוגרפים. לאוהבים מתקדמים.
6. והנה ההפך הגמור
"אמדאוס". הגרסה הקומית לפענוח חידת הגאון שאבה הרבה יותר מדי מן האנקדוטות על תעללונותו של מוצרט ונטייתו לוולגריות, ומעט מדי ממה שהוליווד לא אוהבת להראות: שחיים של עשייה הם לא חיים מרתקים בזכות עצמם, שכן, יש בהם יותר מדי עשייה ופחות מדי נשפי מחולות כדי ליצור דרמה. מופיע איפוא האחר-האפל, סאליירי, וגונב את ההצגה ומשתרבב לפרשת הרקוויאם, והנה נולד עוד מיתוס חדש, וגם עדנה מחודשת היתה ליצירתו הבינונית של סאליירי עצמו אחרי שדמותו הבדיונית קיבלה לגיטימציה הוליוודית. אבל עם כל ההסתייגויות, הנה המלצה: לטעמי, זהו סרט לילדים בגיל ההתאהבות בהארי פוטר. ראיתי כמה כאלה מרותקים לגמרי ומתאהבים ומבקשים לדעת עוד ובעיקר שואלים במבוכה, איפה מוצאים דיסקים או הורדות של שירים של המוצרט הזה. אם יש 84,000 דרכים אל הבודהה, גם למוצרט מגיעות כמה מאות, ואם "אמדאוס" הוא פגישה ראשונה שאחריה יבואו עוד רבות, אפשר לומר שהוא טיזר מוצלח.
7. שאלת האי הבודד, מעצבנת כתמיד
לבחור אופרה אחת של מוצרט? למה רק אחת? אם אני אוהבת את "אידומנאו" אני מנועה מלשמוע שוב את "החטיפה מן ההרמון"? למה להשאיר את "קוזי פאן טוטה" בבית, ולמה לא לקחת לפחות שני ביצועים של "חליל הקסם"? ו"פיגארו" – אפשר בלעדיו? אבל הכי אי אפשר, בחיים שלי, בלי "דון ג'יובאני".
מוצרט לא המציא את הדון. הוא עבד עם מיתוס קיים, אחד משני המיתוסים היחידים החדשים בתרבות המערב מאז הרנסנס. השני הוא פאוסט. את הדון הכירו בני תקופתו של מוצרט כסיפור-מוסר על כבוד וחמדה, אשמאיות וסכנותיה, הסדר הטוב ופריעתו. אם מתבוננים במופעים השונים של הסיפור עד שדה פונטה כתב ליברית ועד שמוצרט הלחין, מתברר די מהר שלולא הברית המופלאה בין השניים הסיפור כנראה היה יורד למרתפי ההיסטוריה של התרבות. בחרו ביצוע, בחרו עמדה, בחרו דמות – הקומנדטורה העולה מן השאול, מייצגו של הכבוד האבוד והצורך להילחם עליו – או לפורלו, המשרת הנאמן שמתפעל מביצועי המיטה של אדונו. בין הנשים, בחרו את שוועתן של דונה אלוירה ודונה אנה, או את שתיקתן של אותן אלף ושלוש נשים בספרד, ששמו של הדון מעורר בהן גם חיוך וגם זעם. או אולי תבחרו בדון עצמו, האיש הצוחק בדרך אל השאול משום שהוא יודע – כך על פי אלבר קאמי – את סוד היותו בן-מוות, וכך הוא משתחרר מהבלי העולם הבא כמו גם מן הכמיהה אל כל מה שלא נתפס בחושים (ובידיים השלוחות אל הנשים). ואם יהיה אי בודד, אגיע אליו עם "דון ג'יובאני" לא רק בגלל המוזיקה, אלא בגלל רבגוניותו האלוהית של מוצרט גם בהבנה של יחסי הגומלין בין מוזיקה לבין מלים. תמצאו הבנה כזאת גם באופרות אחרות שלו, אבל כאן, אם תרשו לי, היא שמיימית.
8. מוצרט לתינוקות
מספרם של האוספים כבר מתחיל להבהיל, אבל כנראה שהשוק גם גדל והולך ויש בו מקום לעוד ועוד. ההנחה המובלעת היא לא רק שתינוקות ייהנו מן המוזיקה יותר מאשר מצלילים אחרים, אלא גם שאיכשהו אפשר יהיה "לפתח את מוחותיהם" כך שיתקרבו במידה זעירה אל מוחו של מוצרט. כל אמא רוצה גאון. היו לי כמה עשרות הזדמנויות לשמוע כיצד משפיעים אוספים אלה ואחרים על עוללים וזאטוטים שמאזינים להם, והאפקט אכן מדהים. האם היה זה הילד שבמוצרט, שידע להתחבב על מבוגרים וילדים כאחד במוסיקה שלו, או שבאמת יש בהאזנה לפרקים נבחרים, ידועים יותר או פחות, תופעה חד פעמית ואוניברסלית? לא יודעת: אני יודעת שראיתי ילדים נוטשים צעצועים מורכבים, את הטלוויזיה והמחשב, ופשוט נשאבים אל תוך קסם. אני מכירה גן ילדים אחד שבו משמיעים מדי יום כמה דקות של מוצרט בדרך לביצוע מטלת הקשב היומית הקרויה "ריכוז", והנה זה פלא – המטלה מצליחה! בגן אחר מוצרט מלווה את ארוחות הצהריים הקבוצתיות, ומאז שהתחיל לעשות כן מפלס הנימוס עלה פלאים. בבית, התחלנו דווקא עם הדיברטימנטו ברה, 131 ברשימת קכל. מייד הוא סומן כשיר השינה הביתי ומדי ערב, בלופ, הוא נמסך אל חלומות הילדים. הם עדיין לא יודעים דבר על המיתוס, הם רק מאזינים ומדי פעם מזמזמים, ולא מוכנים להחליף בשיר שינה אחר. אם ילדי כל העולם יכולים להתאהב, הנה צומח עוד דור שמכיר באוניברסליות של היצירה, ולומד בגופו ממש את החדווה שבהרמוניה ואת האפשרות להירגע מעולם תובעני וקשוח.
9. השירים
אם יש תחום אחד ביצירתו שבו מוצרט לא היה אלוף העולם, הרי זה בליד – השיר הקלאסי. שבע שנים אחרי מותו של מוצרט עוד התווכחו על ההגדרה המדוייקת של הז'אנר, ורק שנים הרבה לאחר מכן צמח האלוף האמיתי של כל הזמנים – שוברט. ובכל זאת גם מוצרט שירבט דברים מאוד ראויים על מפיות. "Komm, Liebe" בואי אהובה – הוא אחד כזה. וגם Das Kinderspiel, משחק הילדים, שהקופצנות הנלבבת שלו מגלה גם געגוע של ילד שהתבגר מהר מדי, פשוט לנדוד בין הדשאים ולרוץ כבן חורין תחת השמש, בלי אבא, פסנתר ולוח הופעות. השיר היחיד מתוך הארבעים שחיבר והצמיד לו מלים "רציניות", היה Das Veilchen, הסיגלית, לטקסט של גתה. וגם בו נגלה מוצרט הפרוע, זה שאינו חש כבוד לתהילה של אחרים או של עצמו – והוסיף לו מילים אירוניות. "אין מוזיקה נחותה של מוצרט", קבעה פעם צ'צ'יליה ברטולי. במדדים אחרים, של עונג פשוט, מדובר לרוב בשירים שטובלים בבהירות ובפשטות שלהם כמו בבריכה רוגעת, אחרי צימאון עמוק. שווים חיפוש בין אוספים של דברים אחרים, או באלבום הכפול בביצועה של אלי אמלינג (פיליפס).
10: הרגעים האחרונים
כרכרה, סוס אחד, עגלון, בוץ, גשם. יום קודר בדצמבר 1791. לבד הוא מובל אל המפגש עם הנצח, או עם התולעים. לבד ובלי כמה חברים נאמנים שנשארו בבית כי היה קר מדי. זה היה קבר של עניים ללא ציון מיוחד, ורק שנים לאחר מכן אספו עצמות וגולגולת לתועלת ההיסטוריה. יש בנמצא שתי שערות שמאמינים כי היו שייכות למוצרט והדי.אן.איי שלהן כבר נבדק והושווה עם זה של הגולגולת. הממצאים לגבי הגולגולת, צריך לומר, נותרו דו משמעיים. וזהו סיפור אמיתי על עוד אחד מאירועי חגיגת יום ההולדת הכלל עולמי של האיש, שכל זה היה מצחיק אותו מאוד.
