על כנפי ההתנתקות

בעיקרו של דבר ניצח החמאס בבחירות הללו משום שהעמיד מול גורמי הרשות אלטרנטיבה מושחתת פחות, כזו שיכולה להצביע על הישגים של ממש: החזקת מערכת אזרחית (דעווה), הנותנת שירותים לאזרח ואינה חומסת אותו, וקיום מערכת טרור מוצלחת, שהביאה לו נסיגה מלאה מעזה. שני הישגים אלה של החמאס מקורם בהחלטה ישראלית.

הסכמי אוסלו הביאו לשטח חבורה מושחתת, שעשתה הכל על מנת להתעשר על חשבון עמה, בגדה ביעודה להיטיב עימו והשחיתה כל חלקה טובה בחברה הפלסטינית, אשר עשתה צעדים ראשונים אך יוצאי דופן בעולם הערבי בכיוון של בניית "חברה אזרחית". בראייה היסטורית, הייתה זאת טעות חמורה ביותר לקבל אנשים אלה כשותפים לתהליך מדיני, להביאם לשטח ולהמליך אותם על הפלסטינים. כיום, לאחר יותר מעשור מאז נכנסו ערפאת ומנגנוניו ליהודה, שומרון ועזה, אפשר לקבוע כי השתל נדחה - נאמני ערפאת הובסו בבחירות דמוקרטיות.

מה הייתה התוצאה אילו ישראל של רבין ז"ל לא הייתה נכנעת לתפישת עולמם של פרס וביילין? אין לדעת. אך ברור לאן הובילה תפישת אוסלו: לשפך דמים (יותר מ-130 הרוגים ישראלים בחודש אחד ערב "חומת מגן") ולשלטון חמאס. אבל צריך להודות שאת המהלך שתרם אף הוא לשליטת החמאס השלימה ישראל רק לאחרונה, בנסיגה החד-צדדית. בריחה תוך כדי מלחמה וויתור על עמדות יסוד בעת שנמשך הטרור היקנו לגורמיו הצלחה בלתי צפויה. כך, במקום להיות מובסים ומושפלים, עקב כישלונם המבצעי ביהודה ושומרון - הפכו אנשי החמאס לגיבורי העם הפלסטיני.

למעלה משמונים אחוז מהפלסטינים מאמינים כי החמאס ומעשי הטרור שלו הם שהביאו לנסיגת ישראל מכל עזה. מה שנתפש בישראל כנחישות - נתפש בעזה כחולשה. אחת הסיסמאות הבולטות של החמאס ברצועה הייתה: "ארבע שנות טרור הביאו יותר מאשר עשר שנות משא ומתן". מנקודת מבט פלסטינית, הייתה זו סיסמה נכונה ומוצלחת; היא מיצתה את כישלונה של ממשלת ישראל ואת הצלחת חמאס. כדאי היה לשמוע את נאומו של ד"ר רוב סטלוף, ראש המכון לחקר המזרח-התיכון בוושינגטון, בכנס הרצליה, כדי להבין עד כמה - מנקודת מבט אמריקנית - שגתה ממשלת ישראל בכל מהלכיה הנוגעים לאפשרות שחמאס ייקח חלק בבחירות הפלסטיניות. ישראל החמיצה, לדבריו, יחד עם ארצות-הברית ומצרים, הזדמנות היסטורית לבלימת השתלטותו של האיסלאם הקיצוני בדרך של בחירות ברשות הפלסטינית. נראה שאותה זחיחות שהובילה את מהלך ההתנתקות החד-צדדית, כפי שעולה מדבריו של מבקר המדינה, היא גם זו שנתנה את הטון במהלכי הממשלה בכל הקשור לבחירות הפלסטיניות.

זה הזמן להזהיר כי ישראל, במעשיה ובהתנהגותה, עלולה לקעקע את האפשרות שתנועת החמאס תוקע בעולם כתנועת

טרור ואיש לא ישא וייתן עמה. לא אתפלא אם נתחיל לשמוע הסברים על כך ש"זה לא נורא", ש"חמאס יתמתן כשיהיה בשלטון", ש"כבר נשמעות זמירות חדשות בקירבו" וש"מי שמבצע טרור אינו מי שיושב בממשלה". בקיצור, שוב הגיעה עונת ההונאה העצמית - זו שקנתה לה מושב של כבוד בקרבנו אחרי אוסלו. אלא שעכשיו, במקום לפרש את ערפאת, יפרשנו את החמאס. הכל כדי למכור לנו אשליה בעטיפה נוחה לעיכול, והמפתיע הוא שרובנו אף יקנה את הסיפורים וירצה להאמין להם.

בראייה רחבה, עלולה גישה מעין זאת להשפיע לרעה אף על מאבקנו נגד הימצאות מפקדות הטרור בדמשק, כמו גם המאמץ לפרק את חיזבאללה מנשקו. בהיבט רחוק יותר, ייתכן שנשלם על כך גם בהקשר האסטרטגי, באשר מדינות לא מעטות יעשו גזרה שווה בין התנהגותנו הרפה כלפי החמאס לבין ויתור של ממש לאיראנים בתחום הגרעין. אם ישראל לא תנהג בנחישות בכל הקשור להחרמתו המוחלטת של שלטון החמאס, תיפתח כאן תיבת פנדורה שאיש אינו יודע לאן תוביל אותנו. לפני ימים מספר נפגש נשיא איראן עם מנהיגי חמאס בדמשק, והברית הכרותה בין הקיצונים השיעים לקיצונים הסונים אינה חדשה. עיקר מאמציה ממוקדים נגד מדינת ישראל. במצב זה אסור לה למדינת ישראל לוותר ולו במעט על יכולות התורמות להגנתה. זאת הסיבה שחשוב להחזיר היום ביתר שאת לשיח הציבורי - וקודם כל כאן בישראל - את הצורך ב"גבולות בני הגנה"; הדבר קריטי לקיומנו כאן.

אלוף (מיל.) יעקב עמידרור, לשעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן וכיום סגן-נשיא מכון לנדר בירושלים